איתא במדרש תנחומא (צו, יד) אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, הרי אתה מצוה אותנו שנביא כל הקורבנות הללו. בעוד שבהמ"ק קיים, אדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, וכן מביא מנחה ומתרצה לו, ועכשיו שחרב בית המקדש, היאך אנו עושים על חטאתינו ועל אשמותינו. אמר להם הקב"ה, אם מבקשים אתם שיתכפר עליכם, היו משמרים תורתי ואני מעלה עליכם כאילו עשיתם לפני קרבן. ומנין, "וזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז), אל תקרי כן, אלא "וזאת התורה" לא לעולה ולא למנחה ולא לחטאת ולא אשם ולא מלואים ולא זבח השלמים, אלא היו עוסקים בתורה ויהיה חשוב לפני כאילו אתם מקריבים לפני כל הקרבנות. לפיכך אמר דוד (תהלים קיט, צז) "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי", כי אני יודע שעסיקת תורתך מכפר עוונות לפיכך "אהבתי תורתך", ע"כ. ובתנדא"ר (פ"ה) אדם שעבר עבירות הרבה, יקנסו עליו מיתה עד ארבע דורות וכו'. חזר ועשה תשובה וקורא תורה, נביאים וכתובים ושנה משנה, מדרש, הלכה ואגדות ושימש תלמידי חכמים, אפי' נגזרו עליו מאה גזירות, הקב"ה מעבירן ממנו, ע"כ. ובמדרש משלי (פ"ו, ד) אל תיתן שינה לעיניך מלהתעסק בתורה שהיא מכפרת עוון. ובילקוט שמעוני (משלי ג, תתקלה) ר' הונא אמר, נכשל אדם בעבירה שהוא חייב בה מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, יתעסק בתורה, אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפין, לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים, ע"כ. ובארחות צדיקים (שער התשובה) כתב, ועתה בדורות האלה, אשר בני אדם חלשים מאוד בגופם, ואין להם כח כבראשונה, מה יעשה אדם שחטא כל ימיו בלשון הרע ובחניפות ובכל המידות הרעות כולן, ולא נזהר כל ימיו בגופי המצוות מחמת שלא ראה אדם שהיה מקיים אותן שילמד ממנו, ולא חש כל ימיו להתפלל ולברך הברכות, וכן בכל המצוות, איך יסבול צער לפי מה שעבר, כי הלא אין חקר ואין מספר לרובי העבירות לאדם שאינו מדקדק במעשיו, לכן יש לשום דרך לפני בני אדם המתנדבים לשוב. ויש חילוק בין אדם לאדם. כיצד, אם זה החוטא בעל תורה, ואם יכבידו עליו בענייני הצער והתענית, אז לא יוכל לתקן מידותיו הרעות, יש להקל עליו במיני התענית והצער, ויש להורות לו שיעסוק בתורה בעסק גדול. וכן אמרו (ויקרא רבה כה, א) אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד, יקרא שני דפים, לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים. אלמא יש כפרה ברוב לימוד וכו', ע"ש. ובשע"ת לרבינו יונה (שער רביעי אות י) כתב וז"ל, ומשני פנים תגן עליו התורה מן היסורין, האחת כי אמרו ז"ל, ת"ת כנגד כולן. והשנית, כי ישית עמלו בתורה וטרחו בה ואשר תידד שינה מעיניו יעלה במקום יסורין, ע"ש. ובאור החיים הק' (שמות ל, יג) כתב, אומרו "זה יתנו", כאן פירש הכתוב מה היא כופר נפש שציוה לתת, ואמר "זה יתנו", יכוין אל ספר התורה דכתיב (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". גם אמרו ז"ל, כי הקב"ה לפניו כל היום מונח ספר תורה כמשפטו אשר ציוה למלך ישראל "והיתה עימו" וגו' (דברים יז, יט), והוא מה שהראהו באצבע "זה יתנו" וסתמו כפירושו, שעל המונח לפניו תמיד ציוה ה', ובאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגינה ומכפרת עוון ומרבה זכויות כאומרם (פאה פ"א מ"א) ות"ת כנגד הכל. ואפי' היו ביד האדם עבירות רבות, "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים (מנחות קי:). והוא אומרו, "כל העובר על הפקודים" שהם המצוות, זה יהיה לו לתיקון כל דבר, ע"ש. ובשל"ה הק' (מסכת יומא הל' תשובה, כו) כתב, ילמד בעל תשובה כפליים ממה שהיה רגיל ללמוד, כי ת"ת מכפר עוון. אמרו במסכת מנחות (ק:) מאי דכתיב "זאת התורה, לעולה ולמנחה" וכו', ע"ש. וע"ע במ"ב (סי' תקעא ס"ק ד) שכתב, היינו אפי' אם יכול לסבול התענית שאינו מזיקו ומ"מ מתמעט לימודו עי"ז. וכ"ז בשאין לו עוונות ידועים, אבל ביש לו עוונות ידועים שצריך להתענות עליהם, גם ת"ח צריך להתענות, ואפי' היכי שקשה לו התענית, ומ"מ א"צ לסגף עצמו כ"כ בתענית, וילמד יותר ממה שהיה רגיל. וכעין זה איתא בתנחומא (ויק"ר כה, א) אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה, אם למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים, ואם דף אחד ישנה שני דפין [וכ"ז הוא לאחר ששב מדרכו הרעה דאל"ה הרי הוא כטובל ושרץ בידו], ע"ש. ועוד לו במ"ב (סי' תרטו ס"ק ג) איתא בספרים דעיקר תיקון למי שנכשל ח"ו בזה (שז"ל) שיתחזק מכאן ולהבא בימי חייו בלימוד התורה וזכות התורה תגין עליו וכדאיתא במדרש תנחומא (שם) אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה. אם למוד לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים. ואם למוד לשנות דף אחד, ישנה שני דפים [ואם אינו יודע ללמוד יתעסק עכ"פ במידת הצדקה והחסד ויחיה כמו שנאמר (משלי כא, כא) "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" עי"ש במדרש]. ועיקר לימוד התורה יהיה ע"מ לקיים, דהלומד ואינו מקיים, נח לו שלא נברא כמו שאחז"ל וגם לא יהיה בכוחה להגין עליו ח"ו, ע"ש [ומש"כ דהלומד ע"מ שלא לקיים וכו', מקורו בירושלמי (פ"א דשבת ה"ב) ובמדרש (ויקרא רבה פל"ה פ"ז)]. וע"ע בשער הציון (שם ס"ק ה וכן בס"ק ו). ועתה אינה ה' לידי ומצאתי בספר אור תורה (ליקוטים) שכתב דברים נפלאים, חוצבי להבות אש בענין זה וז"ל, עוד ידוע תדע כמה גדולה מעלת עסק התורה, שגם אם חטא האדם מאוד ובא לעשות תשובה, כבר האריכו בזה הראשונים עד כמה וכמה סיגופים קשים ומרים ותעניות עד אין מספר היה האדם צריך לזה, ובמה יתרצה עבד לאדונו. אבל אם הוא תלמיד חכם ועוסק בתורה הרבה, דבר זה מועיל יותר מכמה תעניות וסיגופים, שהתורה נמשלה לנחלים (ברכות טז:) שהם מעלים את האדם מטומאה לטהרה. וכן מצינו בספרי פ' האזינו עה"פ (דברים לב, ב) "יערוף כמטר לקחי" וז"ל, אין לקחי אלא דברי תורה, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם" וכו'. ואומר (שם ח, י) "קחו מוסרי ואל כסף" ואין מוסר אלא ד' תורה שנאמר (שם א, ח) "שמע בני מוסר אביך" וכו'. ואומר (הושע יד, ג) "קחו עימכם דברים ושובו אל ה'", ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר (דברים ה, יט) "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם". וכן אמרו חכמינו ז"ל, אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים, אם היה למוד לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים כו'. ועל ענין זה רמז הכתוב גם כן ביחזקאל (יחזקאל יח, כג) "החפץ אחפוץ מות רשע נאום ה' אלוקים, הלוא בשובו מדרכיו וחיה". ורצה בזה שאין הקב"ה חפץ שימית עצמו בסיגופים משונים ותעניות רבות שמחליש גופו בעבודת ה', עד שהוא קרוב למיתה. אלא העיקר להרבות בעסק התורה שהיא הנותנת חיים לאדם, שבאמת עיקר התעניות והסיגופים אינו אלא כדי להכניע החומר ויכנע לעבודתו יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לב.) מלי כריסא זני בישא. אבל אין לך דבר שמזכך חומר האדם כמו עסק התורה, וכמו שאמרו באבות דרבי נתן (טז) וז"ל, רבי שמעון בן אלעזר אומר, אמשול לך משל למה הדבר דומה, יצר הרע דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור, כל זמן שהוא בתוך האור עושים ממנו כל כלי שירצו. כך יצר הרע, אין לו תקנה אלא בדברי תורה שהוא כאש בלבד, שנאמר (משלי כה, כא – כב) "אם רעב שונאך, האכילהו לחם, ואם צמא, השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו, וה' ישלם לך" אל תקרי "ישלם לך", אלא ישלים לך. הרי מבואר שהתורה מתקן חומר האדם שיהיה נמשך אחר דעת התורה ואחר רצונו יתברך, שלא יהיה שליטה ליצר הרע באדם ועל זה נאמר (במדבר לא, כג) "כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטהר" כי באמת אי אפשר לו לאדם לעמוד נגד יצרו שהוא אש, כמו שאמרו בגמ' (קדושין פא.) חזי דאת נורא ואנא בשרא, ולכן אי אפשר להכניעו אלא באש של תורה שבזה נעשה כל גופו אש, ויכול לדחות אש דסטרא אחרא ממנו, ואדרבא כח התורה לתקן חומר האדם ולהעלותו למדרגת הנפש ממש, כמו שכתבנו כמה פעמים. וכך היה רבי סימאי אומר, כל הבריות שנבראו מן השמים, נפשם וגופם מן השמים, וכל בריות שנבראו מן הארץ נפשם וגופם מן הארץ, חוץ מן האדם הזה שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ, לפיכך עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מעלה, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם, בני עליון כולכם". רצה לומר, אפי' נפש הבהמית שלהם תעלה למעלה. אבל אם לא עסק בתורה ולא עשה רצון אביו, אז גם רוחו יורד למטה ונעשה כבריות שלמטה שנפשם וגופם מן הארץ. ועל זה אמר שלמה (קהלת ג, כא) "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" וכו', רצה לומר שאף שרוח אדם שהוא מן השמים היה ראוי תמיד לעלות למעלה, ונפש הבהמית שלו היה ראוי לירד תמיד למטה שיסתלק כל אחד למקומו, אע"פ כן אין אנו יודעים זה, שלפעמים גם הנפש עולה למעלה ולפעמים להיפך, הכל לפי מעשיו של האדם. וכן מבואר בספרי שהתורה מטהרת כל חלאת וטומאת הגוף וכל מידותיו הרעים, כמו שאמרו (שם) "וכרביבים עלי עשב" (דברים לב, ב) מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומנקים אותם ומשפשפים אותם ומפטמים אותם, כך הוי מפטם בד' תורה וכו', ע"ש. וע"ע בספר קריינא דאיגרתא (ח"א עמ' כט) שכתב, מי שרוצה לסגף עצמו לשם כפרת עוונות, ילמד בחזרה על כל דבר שכבר הוא יודע היטב דללימוד זה אין חשק והוי לימוד הזה לש"ש ממש והוי ג"כ סיגוף. וע"ש דגם זה יהיה במידה וכפי כוחו. ועי' בשע"ת (שער רביעי, אות טז) שיש בכח התורה לכפר גם על עוון חילול ה'. וז"ל, עתה נדבר על מי שיש בידו עוון חילול השם שלא יתכפר עוונו ביסורים. והנה הקדמנו, כי יש לו רפואות תעלה אם יקדש את השם יתברך תמיד. עוד תמצא לו כפרה, בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יח.) "אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה" (שמואל א, ג, יד) בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה, ואע"פ שהיה עוון בית עלי מחילול מצוות הקודשים, כמו שנאמר (שם פס' יג) "בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו". והנה כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאוד, על כן כתוב (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ע"כ. וכעין זה כתב גם באור החיים הק' בספרו ראשון לציון (משלי ב) עה"פ "וזאת התורה אדם כי ימות באוהל", פי' כי מועלת התורה ללבן ולזכך האדם כאשר מועלת המיתה לגוף לעכלו, ע"ש. ובשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' פט, דף צו ע"ד) כתב שאם הוא תלמיד חכם שעוסק בתורה תמיד, אין לו לקבל עליו סיגופים ותעניות לכפר על החמורות, פן יתבטל מתורתו, וכמש"כ הרב החסיד בעל מעבר יבוק בשם רבינו האר"י, וז"ל, וכל מה שתמצא בד' הראשונים סיגופים ותעניות והפסקות וגלגולי שלג ושאר מיני יסורין, לא נאמרו אלא במי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ועוסק בתורה תמיד ויודע דעת ויראת ה', זאת היא תקנתו לעמול בתורה, ולא יחלש, ולא יתבטל מלימודו. כי התורה מכפרת ומוציאה לרויה את כל העוסק בה, והיא תבלין נגד יצר הרע, עכת"ד. וכ"כ הגאון ר' יצחק אלחנן בספר נחל יצחק (ח"ב, בפתח השער אות יב) שכבר כתבו כל ספרי היראים שבעלי תשובה יעסקו בתורה כדי שיהיו פטורים מן היסורים, וכמאמר חז"ל בפ"ק דברכות (ה.) כל העוסק בתורה, יסורים בדלין הימנו. וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורין. ועליו נאמר (במדבר טו, לא) "כי דבר ה' בזה". וכמו שאמרו בסנהדרין (צט.). וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הי"ג). ואין עצה להפטר מן היסורין אלא בתשובה מאהבה, או עסק התורה, ע"ש. וכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן בפתח השער בשו"ת עין יצחק (ח"א אות כד) דדווקא תשובה מיראה שעושה מזדונות שגגות ונשאר עדיין חלק מהעוון אינו מתכפר על החמורות אלא ע"י יסורין, אבל בתשובה מאהבה, או ע"י לימוד התורה הקדושה, או ע"י שמירת שבת כהלכתה, נמחק החטא לגמרי, וא"צ ליסורין, ע"ש. וע"ע בספר נשמת חיים אבולעפייא (דף ל ע"ג), ובספר בירך יצחק (סוף פ' בחוקותי).
