עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

מציאת יהלום בתוך מת

שם הרב המשיב: הרב עופר עוזרי // נושא:  // תאריך התשובה: 06.06.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

קראתי סיפור על מעשה בראובן שהתכונן לעלות לארץ ישראל מעבר למסך הברזל. הוא מכר את כל רכושו, וקנה בו יהלום. את היהלום ביקש ראובן להעביר אל מחוץ לגבולות המדינה, בעזרת שמעון שעמד לעזוב מיד את המדינה. שמעון בלע את היהלום, אולם אירע אסון ושבק חיים לכל חי, עוד בטרם הספיק לעזוב את גבולות המדינה. ראובן גילה את סודו לאנשי החברה קדישא, אולם למרות מאמציהם לא יכלו להושיעו. כעת מבקש ראובן לנתח את הגופה ולהציל את רכושו, כדי שיוכל להתחתן ולהקים בית בישראל. האםזה באמת מותר לנתח את הגוויה?

תשובה:

לכאורה אפשר לפשוט את השאלה מהנאמר במעשה דבבני ברק וכו' הנ"ל.
מבואר בגמרא שלבני המשפחה שערערו על המכירה בטענה שקטן היה, ובקשו לפתוח את קברו ולהוכיח שלא הביא ב' שערות, אמר רבי עקיבא שאינם רשאים לנוולו. אבל במקרה הפוך, כשהנכסים בידי המשפחה, והלקוחות טוענים שגדול היה והמכירה היתה בת תוקף, היה מתיר להם רבי עקיבא לפתוח את הקבר ולגלות את הגופה, אף על פי שהדבר כרוך בניוול גדול.
ומבארים התוספות [שם ע"ב ד"ה זוזי] שההבדל בין דרישת היורשים לניוול, לבין דרישת הלקוחות לניוול, הוא בזה: לקוחות, מאחר ששלמו ממיטב כספם למוכר, יכולים הם לדרוש לנוולו כדי להציל את ממונם, אך היורשים הדורשים לנוול את הנפטר, כדי לזכות בירושתו, אין זה מן היושר, שהרי לא השקיעו דבר, ואין כל הצדקה לנוול מת, כדי לזכות בירושתו. ועוד, הרי הם קרוביו של הנפטר, וחובה מוטלת עליהם לסבול ולא לנוולו.
ולכאורה אפשר לאור זאת, לפשוט מתוך הסוגיא שמותר לנתח את גופת שמעון, ולהוציא ממנה את היהלום, כשם שמותר לנוול את המוכר כדי לא להפסיד את מעותיהם של הלקוחות. אולם קיים הבדל גדול בין מקרה היהלום, לבין המקרה בגמ', דבגמ', אם נכונה טענת המשפחה, שהיתום מכר בנכסי האבא בהיותו קטן, הרי שהמעות שקיבל מהלקוחות גזל הן בידיו, ובכגון זה נפסקה ההלכה "לינוול ולינוול".
אך במקרה של היהלום אין כאן כל גזל, היות ושמעון ביקש להטיב עם ראובן, ועל פי בקשתו בלע את היהלום, ואם כן אין כל הצדקה לנוולו כדי להשיב לראובן את היהלום שאבד לו. אמנם קיימת היכי תמצי שאותה ניתן לדמות למקרה בבבא בתרא, והוא כאשר ראובן מסר יהלום לשמעון, על מנת שיעבירנו למדינה אחרת בדרך רגילה, ואף שילם לו דמי טירחה, ושמעון בלע אותו על דעת עצמו, בניגוד לדעתו של ראובן, ולפתע נפטר. יכול ראובן לטעון: אינני חייב להפסיד רכושי מאחר ושמעון פשע, "לינוול ולינוול". אבל במקרה דידן ששמעון לא עשה שום עול, אלא מהשמים סיבבו את הדברים שהוא נפטר כשהיהלום בגופו, מדוע ינוולוהו?!
והנה מצינו ברמ"א [חו"מ סימן קז ס"ב]: "ראובן שהיה חייב לשמעון ומת ראובן, יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיורשיו יפרעו לו, [מדובר כאשר שמעון טוען ברי לי שהניח ממון, ולא מאמין לבני המשפחה שלא השאיר, (סמ"ע סק"י)], ואם שמעון הוא קרובו של ראובן, בני המשפחה מוחים בידו שלא לעכב קבורתו, שלא לנוולו".
דברים אלו זהים למקרה בבבא בתרא, שגם במקרה זה מחזיק הנפטר ממון שאינו שלו, ולכן אפשר לנוולו עד שהכספים יושבו לבעליהם, חוץ מקרוב שמוטלת עליו מצות קבורה ואסור לו לנוולו. ואין מעשה היהלום דומה למקרה הנ"ל, משום ששמעון לא קיבל את ממון הזולת עבור עצמו אלא נידב את גופו כדי להעביר את ממון ראובן למען ראובן, ומדוע ננוולו, אלא אם כן נוכיח שמותר לעבור על איסור דאורייתא של ניוול המת כדי לקיים מצוות השבת אבידה, וזאת מנא לן?! [חשוקי חמד ב"ב שם].
האם יש 'חרדת הדין' במת קטן
מובא בגמ' ב"ב [קנד, א] מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה באותה שעה, ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו וא"ל אי אתם רשאי לנוולו וכו'.
עובדא זו של חשש ביזוי המת, מכונה בפוסקים בשם "מעשה דבני ברק". וכתב החתם סופר בשו"ת חו"מ [סימן קכד'] וז"ל: אין רשאין לנוולו, עיין חוות יאיר בסוף הספר מובא מהגאון בעל עבודת הגרשוני שחילק בין מת קטן דרשאים לפתוח הקבר ולהלבישו התכריכים כראוי, משום דלא שייך גבי' חרדת הדין, משא"כ במת גדול. והיינו לפמש"כ בב"י [יו"ד סי' שסג'] בשם הכל בו דהטעם שאין מפנין מת ממקום למקום, שהבלבול קשה למתים, מפני שמתייראין מן הדין, כמ"ש בשמואל [א' כ"ח ט"ו]: "למה הרגזתני לעלות", דהיינו חרדת הדין, ואיתא בחז"ל ששמואל הביא עמו את מרע"ה שיעיד שקיים את כל המצוות. והגאון ר' דוד אופנהיים הקשה עליו משמעתין, דלא נזכר כלל חרדת הדין. ותירץ בשו"ת חכם צבי [סימן נ'] דלא שייך חרדת הדין רק במטלטל המת ממקום למקום, אבל הכא בסוגיין י"ל דהיה די לפתוח הקבר ולראותו בלבד, ולא שייך בזה חרדת הדין.
וע"ש שכתב עוד דלא שייך כאן חרדת הדין אפילו אם היה בן י"ח, שבית דין של מעלה אינם עונשים פחות מבן עשרים שנה, והחכם צבי [סימן מט'] הקשה הא כיון שנעשה בן י"ג שנה חייב חטאת על שגגתו, הרי שנענש בדיני שמים. ויש ליישב דבעולם הזה חייב בדיני שמים, ולכן צריך להביא חטאת, ובמזיד חייב כרת, אבל בעונשי שמים שבשמים, בזה אין עונשים פחות מבן כ', וממילא ליכא בזה חרדת הדין. עכת"ד. [דף על הדף].
ומיהו, מ"ש הגאון ר' דוד אופנהיים לתרץ עוד דלא שייך חרדת הדין אפילו היה בן יח' שנה, אין הדבר מוסכם דהא בשו"ת כתב סופר [יו"ד סימן קפג] שהביא ראיה שיש חרדת דין גם לקטנים, וכ"כ מהר"י אסאד [יו"ד סימן שנט'] דאף בנפלים איכא חרדת דין.
האם יורשים יכולים לנוול את המת עבור הירושה
בשו"ת ציץ אליעזר [חלק ד' סימן יד'] דן בעניין ניתוחי מתים והוא כותב: 'כל גדולי הרועים תלו כלי זייניהם לפתרון שאלה זאת בדברי הגמ' בב"ב [שם] דאיתא: מעשה בבני ברק' וכו'. וכתב שם דלמדנו מסוגיא זאת שני דברים, ראשית שיש איסור לנוול את המת, ושנית דמשום תביעת ממון ישנה הרשות בידי התובעים לדרוש לא להשגיח על איסור הניוול ולטעון זוזי שקל לינוול ולינוול! זאת אומרת שאיסור הניוול הוא רק כשהדרישה לנוול את המת לא באה כתוצאה מאשמתו וגרמתו, אבל כשהתביעה באה כתוצאה מאשמת וגרמת המת כטענת הלקוחות, זוזי שקל. אזי ישנה הרשות בידי התובעים לדרוש לנוולו בכדי לברר הדבר. ועיין גם בתוס' [ד"ה זוזי], שכותבים: אבל יורשים אינם רשאים לנוול בשביל הירושה דלא מידי יהבי, ועוד שהוא קרובם.
יוצא לנו מדברי התוס', שבתירוץ הראשון סוברים שגם קרובי המת אילו היו דורשים ניוולו משום אשמה כספית מצידו היו שומעים גם להם, אבל מכיון דלא מידי יהבי ואין המת חייב להם כלום לכן אינם יכולים לדרוש לנוולו, ובתירוץ השני מחדשים התוס', דקרובים שאני, והיינו דאפילו אי מידי יהבי ג"כ לא יהיו רשאים לדרוש ניוולו, כי המה חייבים בכבודו יותר מאחרים.
דילוג לתוכן