ראשית עליך לדעת כי מכיון שהסכך כדר על פי הוראת הרבנים, אתה יכול להשתמש בו לכתחילה. עד אציין לך כי ראיתי בספר הנפלא הליכות קדוש כי האדמו"ר משומרי אמונים נהג לשים סכך מחצלת בבית מדרשו בכל הסוכה, אמנם מעל ראשו נהג לשים סוג סכך אחר, ואלי הוא עצה בשבילך אם תרצה להחמיר בו. אם אתה רוצה לדעת את החששות שיש בסכך זה, ואציין אותם בקיצור נמרץ; א. איתא במשנה (סוכה יב, א) 'חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן', ע"כ, ומעתה כיון שקני סכך אלו מחוברים יחדיו הרי הוא כחבילה דאסור, וכן נפסק להלכה בשו"ע (סי' תרכט סט"ו). וכמה סברות נאמרו לדחות טענה זו, ובכל אחת מהם פלפלו האחרונים אי קיי"ל להלכה: יש שדחו על פי מה דאיתא בגמרא (שם יג, ב) 'אמר רבי אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרה ראשי מעדנים שלהן כשרין וכו', רב הונא בריה דרב יהושע אפילו תימא דלא שרי להו, כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד', ע"כ. וביאור שיטת רב הונא בריה דרב יהושע איתא בפסקי הרי"ד (שם) וז"ל, 'שאיזה אגד אסרו חכמים, שעשוי לטלטלו באיגודו כגון חבילת עצים שעושה מהן חבילה כדי לטלטלו יחד ולא יטרח בהן לטלטלן מעט מעט, אבל הני אורבני כשאוגדן אינו מתכוין כדי לטלטלן באיגודן, אלא כדי לחברן לעשות מהן צריף', עכ"ל, וכן הוא בשלטי גיבורים (דף ז, א) בשם הריא"ז. ונמצא על פי שיטה זו אשר כל אגד שאינו עשוי לצורך טלטול החבילה, אין בו איסורא דחבילה, וכיון שכן גם סכך הקיינעס המדובר לא נאגד לצורך הטלטול בו. בספר בית השואבה (פ"ו אות פט) האריך בשיטה זו, ובין הדברים כותב וז"ל, 'כולה ארוגה וצורת כלי עליה, ואין לה שום דמות כלל לחבילה כי היכי דיהא שייך לאוסרן משום חבילה', עכ"ל. עוד סברא להתיר כתב הגאון רבי מאיר אריק בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' י אות ו) וז"ל, 'שאין החבילה על כולם רק אחד קשור לחבירו, אין זה חבילה' עכ"ל. ובשו"ת בנין שלמה (סי' מה) כתב וז"ל, 'אבל אם רוצה לאגדם לשם סוכה, שעל ידי האגדה נח לו לסכך לית לן בזה, שכאן לא שייך גזירת אוצר', עכ"ל. ב. נפסק בשו"ע (שם סי"ח) 'וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה' ע"כ, ואיסור זה נקרא בפי הפוסקים 'גזירת תקרה' וכמבואר בגמרא (שם יד, ב), ובנדון דידן לאחר חיבור כל הקנים יחדיו הרי יש לנו ד' טפחים ויש לאסור מטעם גזירה זו. אמנם מצד שני יש מקום להתיר כיון דאינו נסר אחד מצד עצמו. ודייקו מדברי הר"ן שיש לאסור אף אם נעשה ד' טפחים מקנים המחוברים, וזה לשון הר"ן בסוגיא דגמרא (ז, ב מדפה"ר, ד"ה כיון), 'והא אמרינן בפרק הבית והעליה (ב"מ קיז, ב) מאי תקרה וכו', אלמא אין רוב תקרות מנסרים שיש בהן ארבעה אלא אף מקנים, ואין זו קושיא אצלי שהנוהגין בקנים מחברין וקושרין אותן עד שעושין מהן לוח מחובר יותר מארבעה', עכ"ל. וכן הוא בפרי מגדים (סי' תרמג סוף מ"ז) שכתב וז"ל, 'ראיתי לסדר כאן דין הכשר סוכה בלי פקפוק כלל להיות כשירה על פי מנהג וותיקין וחסידים וכו', הסכך מן ענפי אילן דוקא עם עלים וכו', וכל שכן שיש לגמגם אם קולע קנים ועושה כמין דופן וכדומה ומסכך סכך בהם די"ל בהן גזירה תקרה', עכ"ל, והקשה עליו בביה"ל (סי' תרכט ד"ה עומדות) וז"ל, 'ואיני יודע מה שייך גזירת תקרה במקום שאין מנהג לסכך בזה' עכ"ל. ג. נפסק בשלחן ערוך (שם ס"ו) לגבי מחצלת של קנים וכו', 'אם היא קטנה, סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא אם כן עשאה לסכוך. הגה: דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך; (עד כאן הג"ה) ואם היא גדולה, סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אא"כ עשאה לשכיבה, הג"ה: דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה', ע"כ. ודייקו הפוסקים לשון הרמ"א והכריעו (עיין משנ"ב שם סקי"ז) דאם מנהג המקום לשכיבה אף אם עשה אותו לשם סכך לא מהני. וכיון שסכך אלו הנעשים כמחצלת נעשים בארצות המזרח ששם נוהגים לשכב עליה יש לאסור, אמנם כבר דחו האחרונים בכמה אנפי: א. מבואר במגן אברהם (שם סק"ז) שאם אין המנהג ידוע מותר לסכך (וסכך קיינעס אלו שנעשים בהשגחה, המציאות הוא שהסכך נעשה במקומות שבוודאות אין המנהג לשכב עליהם). ב. דמציאות הדברים שמחמת דקותם אינם ראויים לשכיבה. ג. בקיינעס לסוכות גדולות הרי נעשה סתמא לסכך (וכמבואר בשו"ע).
