עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

עובד שעשה עבודה לשכן מי חייב לשלם

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 23.07.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

הזמנתי פועל על מנת שיסייד ויצבע את בביתי. התקשר הפועל אלי, והודיע כי יגיע אל דירתו בשעה שמונה בבוקר. אמרתי לו כי מאחר ומוכרח לצאת השכם בבוקר, אשאיר עבורך את מפתח על יד הדלת שכתוב עליה משפחת כהן. הפועל הגיע, מצא את המפתח, ובמשך כל היום כולו סייד וצבע, ובצאתו הודיע לי כי המלאכה הושלמה. ויהי ערב, שבתי אל ביתי, וראיתי כי לא חל בה כל שינוי. התברר שהלך לשכיני ששם שלו גם כן כהן הפועל שלא שם לב מי חייב לשלם ?

תשובה:

תשובה. בשאלה זו יש לדון בכמה פרטי דינים היוצאים מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות. א. מה הדין כאשר הפועל טעה, ובעל הבית אשם בטעות. ב. כאשר הבית צריך צביעה, אך אינו רוצה בצביעה, האם חשיב שדה העשויה ליטע או כשדה שאינה עשויה ליטע. ג. האם בעל הבית יכול לומר לך, קח את הצבע, והחזר את הבית לקדמותו, או לא. ד. כאשר אומר בעל הבית הצביעה ניחא לי, אך בשבילי היא מותרות. ה. כאשר נהנה מאד מהדירה הצבועה, אך אומר שאין לו כסף ולא היה מוכן להשקיע כסף זה, האם אפשר לחייבו לשלם. ו. כאשר נהנה מהצביעה, אך מחירה של הדירה בשוק לא עלה בעקבות הצביעה, האם חשוב כשבח, או לא.
א. כאשר פועל טעה באשמת בעל הבית – שנינו בתוספתא (ב"מ פרק ז ה"ד) השוכר את הפועלין לעשות בתוך שלו, וטעו ועשו בתוך של חבירו, הוא נותן להן שכרן משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנו אותו. הראם בתוך שלו והלכו ועשו בתוך של חבירו, הוא אין נותן להם כלום, והן הולכין ונוטלין מבעל הבית מה שההנו אותו. וכתב ע"ז החסדי דוד דבגמ' בבא מציעא דף עו ע"א תניא השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו, ע"ש. וברור שהנוסחא שלפנינו כאן לא מתוקמא כלל, דטעו משמע מעצמם, וא"כ קשה אמאי נותן להם שכרן כלל, היינו סיפא דפטור, ואף על גב די"ל דסיפא דפטור דוקא לפי שהראם בתוך שלו, והדר הם טעו, והכא איירי שלא הראם כלל, אלא הם הלכו מעצמם וטעו, ומשום הכי חייב הואיל ולא הראם היכן ילכו, מ"מ לא אשתמיט בש"ס לומר כן בשום מקום, ולא בירושלמי ולא בשאר פוסקים, וגם הא לא מסתבר כלל מ"מ הם הטעו את עצמם, דלא הוה להו ליכנס למלאכה עד שיראו איה מקום השוכרן. וסיים דהך תנא פליג אתנא דברייתא, וסבר דאפילו טעו מעצמם כל שלא הראם בפירוש בשלו נמצא שהוא גרם להם לטעות וחייב, ומ"מ יהיה מה שיהיה, על כל פנים אנו אין לנו לדינא, אלא כפי מה שהובא בגמ'.
והנה בביאור הגר"א (סימן שעה סק"ו) הביא את דברי התוספתא הנ"ל בלא שינוי. ויתכן לתרץ שהתוספתא ברישא מיירי כשהפועל טעה באשמת בעל הבית, כגון בעובדא דידן, שידע שיש שתי משפחות, והיה צריך להזהירו, שילך לצד הימין ולא לצד השמאל, והפועל אין בו שום אשמה, וא"כ הוה בעל הבית כהראה לו לעבוד בשל חבירו, שאז משלם לו שכרו משלם, ובסיפא מיירי כשהראה לו את שלו, והפועל טעה, ואשמת הטעות היא על הפועל, בזה אין בעל הבית חייב לשלם לפועל כלום. אך למעשה נראה כיון שהפוסקים לא חלקו בזה, אי אפשר להוציא מעות מבעל הבית.
ב. צבע את דירתו השחורה ולא ניחא ליה – אמרינן בגמרא בבא מציעא דף קא ע"א וכן פסק השו"ע (חו"מ סימן שעה ס"א) היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ואם היא שדה שאינה עשויה ליטע, חייב בעל השדה לשלם ליורד את הוצאותיו, ושמין לו וידו על התחתונה, שאם השבח יתר על ההוצאה נותן ליורד את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח. והנה הצובע את דירתו, לכאורה אם כותליה שחורים והיא עומדת לצביעה, חשיב כשדה העשויה ליטע, ואם אין כותליה שחורים, והיא בגדר סבירה, לכאורה חשיב כשדה שאינה עשויה ליטע. וכתב החזו"א (ב"ב סימן ב סק"ג) ששדה שאינו עשויה ליטע חשיב, אפילו כשהשדה מצד עצמה ראויה לנטיעה והיא יפה לאילנות יותר מלזרעים, אלא שהבעלים אינו חפץ בנטיעה מאיזו סיבה, כגון שאין לו דמים לשלם לו, דינה כשדה שאינה עשויה ליטע. וכתב שלכאורה מהרמב"ן והרשב"א לא משמע כן. וסיים (שם סק"ד) דתלוי בניחא ליה או לא, ואם לא ניחא ליה ומקבלם רק בדיעבד שמין ליה וידו על התחתונה. והוא הדין בעניננו גם אם הדירה היא שחורה, וצריכים לצבוע אותה, אם ניחא לבעל הבית בצביעה משלם ליה הכל, ואם לא ניחא ליה משלם, וידו של הצבעי על התחתונה.
ג. האם בעל הדירה יכול לומר לו קח את הצבע שלך – כתב השו"ע (סימן שעה ס"ב) שאם אמר לו בעל השדה לנוטע, עקור אילנך ולך שומעין לו. ולכאורה גם כאן יכול לומר קח את הצבע ולך. אך כתב הנתיבות (סק"ב) דדוקא בכה"ג שיכול ליקח האילנות כמה שנתן [ולנוטעם במקום אחר], ולכך יכול לומר לו איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה ליהנות מזה, אבל כשאינו יכול ליקח הדבר ההוא, כגון שצבע לו בגד ואי אפשר להעביר הצבע מחויב לשלם לו. אולם הקצות החושן (סימן שו סק"ז) כתב שהצובע שלא ברשות, יכול לומר לו טול צבעך. והנתיבות (שם סק"ז) חלק עליו וכתב שבמקום שאינו יכול ליקח השבח שהשביח חייב ליתן לו, דאם לא כן, בצבעו שלא ברשות יפטר מלשלם, שיכול לומר טול צבעך. וכן כתב החזו"א (ב"ק סימן כב סק"ו) שכיון שאי אפשר להורידו, הרי זו אמירה של כלום, כיון שיודע שזה דבר שאי אפשר הוי כמצחק בו. עוד כתב החזו"א (ב"ב סימן ב סק"ג) הבונה ביתו של חבירו ואין ידו משגת לבנות, אם טוען טול את עציך ואבניך כופין אותו ליטול. אם בעל הבית נכנס לבית, הרי חזינן דניחא ליה, ומחייבין אותו לשלם, וידו של הבונה על העליונה, ובצבע שאי אפשר להסירו, אם יש מעשה מוכיח על ניחותא, דיינינן ליה כעשויה ליטע, ואם ניחותא דידיה רק דיעבד, הוי כאינה עשויה ליטע. ואם טוען שאינו נהנה כלל ואין רצונו בזה, והדבר ספק בעיני הבי"ד, נשבע היסת דלא ניחא ליה ומפטר.
לאור זאת לכאורה אם בעל הבית אינו ניחא ליה בצביעה יש עליו לשלם, או את ההוצאות, הכוללות את דמי הצבע, ואת שעות העבודה של הפועל, או את ההשבחה של הבית, ונראה שמשלשה סיבות פטור בעל הבית שדירתו נצבעה בלא רשותו.
א. שיכול לומר איני חפץ במותרות – המהנה את חבירו שלא מדעתו, חייב לשלם לו דמי הנאתו, וידו על התחתונה. והקשה המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סימן ב) אמאי לא יוכל זה לומר לא הייתי רוצה בהאי הנאה. והשיב ותוכן דבריו הוא שהמהנה את חבירו שלא מדעתו, יש שלושה אופנים שחייב לשלם לו, א. כשהשביח את ממונו, הרי השני הרויח בזה. ב. כשהשני נהנה, דהיינו שגילה דעתו שניחא ליה. ג. משתרשי ליה, דהיינו שהשני הרויח על ידי זה מעות, כגון שתחב לו אוכל, ועל ידי זה הרויח שאינו צריך להוציא הוצאות על אוכל משלו. והנה בעניננו אין כאן את שלושת התנאים כדי לחייבו בתשלום, הדירה לא השביחה, וגם לא גילה דעתו שניחא לו בצביעה, וגם הוא לא היה צובע את ביתו, ולא הריוח כלום, ולכאורה פטור מלשלם. והנה הצובע בית חבירו, וחבירו אינו נהנה מזה, וגם לא הרויח ממון, שלא תכנן לצבוע את ביתו, לכאורה פטור מלשלם לו, וכן כתב הרמ"א (שם ס"ז) ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר, ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה וסיידו וכיירו, כל מה שהיה לצורך שלא יפול צריך ראובן להחזיר לשמעון, אבל א"צ ליתן לו מה שסיידו וכיירו, כי יוכל לומר איני צריך לזה. עכ"ד. הרי שלגבי צבע יכול לומר איני צריך לזה. והנה בספר מנחת פתים (סוף הספר על סימן שעה) העיר שמקור דברי הרמ"א הוא מהרא"ש, והרא"ש כתב הטעם שפטור לשלם הוא משום שהסיוד והכיור עשה להנאת עצמו. והרמ"א כתב טעם אחר, כי יכול לומר איני צריך לזה. ועיי"ש שהסביר מהיכן יצא להרמ"א דין זה. וסיים שכיון שסיוד הוא דבר שאינו שוה לכל נפש, יכול בעל הבית לומר אין לי חפץ במותרות, אף שהיא יפה למראה, ולא השבחת לי כלום.
ב. יכול לומר אין לי תקציב על הצביעה – נראה שאם בעל הבית אינו חפץ בצבע כי אין לו מעות פטור בעל הבית לגמרי, דהנה אמרינן בבבא קמא (דף קיב ע"א) אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה, כסבורים היו של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול. והקשה בספר יהושע (פו"כ סימן תכח) והא אי הוו ידעי לא הוו אכלי, ותירץ הרי אנו רואים שרצו לאכול בשר ולהפסיד את עצמן, דהא סבורים שהיא שלהם, והרי היא שוה ממון שלהם, וכאשר יאכלו לא תשאר ממנה מאומה, אפילו הכי רוצים לאכול בשר משלהם ולהפסיד לנפשם, רק אנו אומרים אם היה ידוע שישלמו במיטב ושאינה שלהם לא היו אוכלים בשר, עכ"ד. ומשמע מדבריו שאם נהנו מהבשר, אך לא היו מוכנים להוציא על זה מעות פטורים. וכ"ש הכא שבא אחד אליו הביתה וצבע את דירתו, ואין לו מעות על מותרות כאלו שפטור מלשלם. אלא שיתכן שאם במשך הזמן היה ממילא צריך לצבוע את דירתו, כגון שצריך לערוך שידוכים. והיה אז צובע את דירתו, והצבע נשאר יפה עד אז, לכאורה צריך לשלם כשדה העשויה ליטע. ג. כאשר הדירה לא השביחה כתוצאה מהצביעה – לכאורה באופן שהצובע חשוב כיורד שלא ברשות בשדה שאינה עשויה ליטע, ושמין לו מה שפחות, או את ההוצאה או את השבח, א"כ אין צריך לשלם לו כמעט כלום, שדירה צבועה אין לה שבח כמעט, כי כאשר מוכרים דירה צבועה ולא צבועה, אין לה הפרש במחיר.
לסיכום: אם הדירה עומדת לצביעה, או אפילו שאינה עומדת לצביעה, ובעל הבית גילה דעתו שניחא ליה, נותן לו וידו על העליונה. אך אם אינה עומדת לצביעה, או אפילו שהוא עומדת לצביעה, ובעל הבית אומר אני לא רציתי להשקיע צביעה בדירה, וזה מותרות בשבילי, ואין לי כסף עבור זה, לכאורה פטור מלשלם לצבעי, וצ"ע [חשוקי חמד שם].