על כל הנאה צריך לשלם

הרמ"א בסימן רמ"ו סעיף י"ז כותב: האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (ת"ה סימן שי"ז).
לכאורה דברי חברך מפורשים בדברי הרמ"א כנ"ל, אולם הקשה המהרי"ט [ח"ב אה"ע סי' כ"א] וז"ל: דמהיכי תיתי ישלם, הא יכול לומר הייתי מתענה, כמו שכתבו התוספות בחולין [קלא, א ד"ה שאני] גבי אוכל מתנות כהונה. ותירץ הנתיבות [סימן רמו ס"ק ה'], כפי שכתב בקצות החושן שודאי לענין הנאה חשיב הנאה, ואינו יכול לומר הייתי מתענה, דמ"מ נהנה, דהא אפילו בתחב לו חבירו דבר מאכל בבית הבליעה, כתב רש"י בכתובות [ל, ב ד"ה שתחב] שחייב משום הנאת מעיים, אף שנעשה באונס ואין בזה משום מזיק, אפ"ה חייב משום נהנה, ולא יכול לומר הייתי מתענה, רק במתנות כהונה פטור ג"כ בנהנה מטעם שהוא ממון שאין לו תובעין כמו שפטור במזיק, וכו'.
אולם, בספר מחנה אפרים הלכות נזקי ממון [סימן ג'] נראה מדבריו שחולק על סברת המהרי"ט ודעימיה, שכתב שם עפ"י דברי התוס' הנ"ל שיכול לטעון הייתי מתענה אע"ג שאין דרכו להתענות, ומ"מ סיים המחנ"א שישלם כפי מה שדרכו לאכול ולא יותר ואע"פ שנהנה הרבה.
עם כל זאת נראה שאפשר שאתה צודק משני טעמים:
הש"ך [ס"ק ט'] הקשה על דברי הרמ"א מסימן שסג' [סעיף י'] דכתב שם "האומר לחברו דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר", ומה שונה דין זה מאכול עימי שחייב ונשאר בצ"ע. ובקצות החושן תירץ, כיון שנהנה צריך לשלם ולא דמי למ"ש בסי' שסג' דאם א"ל דור עמי בחצירי פטור משכר, דהתם לא נהנה כיון דהוא גברא דלא עביד למיגר וכ"ש דלא דמי לקרע את כסותי שיתבאר בסימן שפ', ואין זה יכול לומר אני הייתי מתענה או הייתי אוכל לחם ושותה מים שהרי עכ"פ נהנה משל אחר וצריך לשלם מה שנהנה, והרי אפילו בהמתו שאכלה משלם מה שנהנית. מ"מ הש"ך נשאר בצ"ע, וע"כ יכול לטעון שמעון, קים לי כדברי הש"ך ולא נוציא ממון ממנו כיון שהוא ספיקא דדינא או שיטען קים לי כדברי המחנ"א ודעימיה ולכל הפחות ישלם רק דמי הנאה כפי שרגיל לאכול.
עוד יש לחלק, שבזמנם נראה שלא הייתה מציאות כזו של מסעדות וכדומה שכיחות כבימינו, ולכן הגם שהיו מזמינים את חבריהם לסעודה בביתם היה צד לומר שעל דעת כן הוזמנו כדי שבסוף הסעודה ישלמו את אשר נהנו, משא"כ בימינו שחבר מזמין את ידידו לביתו לא ראינו ולא שמענו על אחד כזה שידרוש כסף בעבור הסעודה, ויש כאן אומדנא ברורה שהזמינו בחינם כדרך העולם.
וכעין סברא זו ראיתי בלבוש הביאו באר הגולה [כאן] וז"ל: "האומר לחבירו אכול עמי ואינו מכניסו כדרך שמכבדין לאורחים אלא מאכילו סתם, צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קיהיב ליה". מוכח מדבריו שאם מכבד חברו כדרך האורחים פטור מלשלם, וזה ברור שבימינו כך נוהגים חברים להזמין חבריהם לביתם. אולם יש לעיין מה הדין כאשר מזמין את חבירו למסעדה ולבסוף אומר לו לשלם בעבור סעודתו, שהרי בזמננו מצוי מאוד שאחד מזמין את חברו למסעדה ומשלם הכל, שגם זו דרך הכנסת אורחים, רק שעושים זאת במסעדה ולא בביתם כיון שחשים שזה יותר מכובד להזמין חבר למסעדה.
ובספר ערוך השולחן [הלכות מתנה סימן רמו] כתב ג"כ לחלק וז"ל: "וכל זה הוא כשנראה שזה שקראו לאכול לא היתה כוונתו להאכילו בחנם כמו מי שמוכר בביתו לפעמים דבר מאכל או בעל אכסניא וכיוצא בזה, אבל אם הדבר ניכר שקראו לאכול בחנם כמו בעה"ב הקורא לאוהבו וכיוצא בזה או שהקרוא רגיל לאכול תדיר אצל אחרים בחנם וכ"ש אם הוא עני דפטור מלשלם. וכן כתב בספר פתחי חושן [ח"ד עמ' ריב פ"ז].
העולה מכל הנ"ל: שאתה פטור מלשלם לחברך משתי סיבות, אחת – בטענת קים לי כהש"ך, ושניה – בזה"ז ישנה אומדנא ברורה שחבר המזמין חבר לביתו לאכול הוא על דעת מתנת חינם. ולעניין מזמין חברו למסעדה יש צד שאף בזה פטור וכל עניין לגופו.