עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

עשה נזק לרכב נטוש ובסוף התברר שזה רכב אספנות (פירוש שהרכב יוצר לפני שלשים שנה לפחות) האם חייב לשלם

שם הרב המשיב: הרב עופר עוזרי // נושא:  // תאריך התשובה: 13.08.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

אנו חשמעון ילדים מכיתה ח אחרי גיל בר מצוה, ראינו רכב נטוש באיזה מקום והתעללנו בו עד שכולו נשבר, לפתע ראה אותנו בעל הרכב ותובע אותנו תשלום על שוייו הרב, כי טוען שזה רכב אספנות, ואנחנו לא ידענו זאת, מה נעשה, נשלם או שאנו פטורים?

תשובה:

חמשת הילדים חייבים לשלם את הנזק, ויש לכל אחד לעשות אומדנא מה חלקו בנזק.
הנימוק:
בתשובת שאלה זו יש להביא את דבריו של רב ששת בגמרא (בבא קמא י.) – גבי "מרבה בחבילה". ונעתיק לשונות הפוסקים בדין זה:
כתב הרמב"ם (פ"ו מחובל ומזיק הי"ד): "חשמעון שהניחו חשמעון חבילות על הבהמה ולא מתה, ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה, אם היתה מהלכת באותן החבילות ושמעוןוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה – האחרון חייב, ואם מתחלה לא היתה מהלכת – האחרון פטור, ואם אין ידוע כולן משלמין בשוה".
ומבואר בדברי הרמב"ם דחשמעון שהניחו משא על גבי בהמה ואין ידוע איזה מהן הרג את הבהמה אם הראשונים או האחרונים – כולם משלמים בשוה. וכן פסק השו"ע (סי' שפג ס"ד).
והקשו האחרונים מדוע כשאין ידוע מי הרג את הבהמה כולן משלמים בשוה? – הרי כל אחד יטען כי חבירו הרגה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
וביישוב קושיה זו נאמרו כמה ביאורים באחרונים:
א. הקצוה"ח (סי' שפג ס"ק א) כתב דמקור דינו של הרמב"ם הוא מהגמרא בב"מ (פ.) [וכפירוש רש"י שם] – שנים שהיו מהלכים עם מחרשה זה אוחז מקדימה וזה מאחורה, ונשברה המחרשה, אם היה ידוע שהליכה עם מחרשה במקום זה עלולה לשבור אותה – שניהם משלמים.
ופירש רש"י (שם ד"ה תרויהו): "שהיה להם להיזהר מאד, ובדבר מועט שעיוות אף המנהיג הוא נשבר, והוי דבר המוטל בספק".
והקשו התוספות (ד"ה ואי) דאם הוא דבר המוטל בספק יש לפטור את שניהם, שהרי קי"ל כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומחמת קושיה זו חלקו התוספות על פירוש רש"י ופירשו דהסיבה ששניהם חייבים משום דשניהם פשעו, ואין הכי נמי – באופן שרק אחד מהן יפשע ואין ידוע מיהו – שניהם יהיו פטורים.
ובדעת רש"י – כתב הקצוה"ח לבאר, שאף שנפסק להלכה כרבנן ש'המוציא מחבירו עליו הראיה', מכל מקום היה נראה לחכמים לומר בדין זה ממון המוטל בספק חולקים, ולכן שניהם חייבים.
אלא שסיים הקצות החושן בתימה – דמאחר ולשיטת התוספות שניהם פטורים מספק, מדוע סתם השולחן ערוך גבי חשמעון שהניחו חבילות על בהמה – דשניהם חייבים.
ב. החזון איש (ב"ק סי' ג ס"ק יא) ביאר שמה שכתב הרמב"ם שאין ידוע מי הרג את הבהמה, אין כוונתו שיש בדבר ספק, אלא כוונתו "שאין מעשה המעיד על אחד מהן שהוא הרגה", ואיירי שהלכה הבהמה אחרי שהאחרון הניח את החבילה על גבה, ורבצה ומתה, וכולם חייבים מפני שכולם הזיקו בשוה.
וכן כתב המנחת שלמה (ב"ק י.) שכוונת הרמב"ם 'ואין ידוע' – היינו דאין ידוע מי חייב לשלם, אבל אם אין ידוע שהוא הרג את הבהמה פטור.
ג. בספר אולם המשפט (סי' שפג) ביאר דמה שכתב הרמב"ם דכשאין ידוע מי הרגה כולם פטורים, איירי כגון שכולם נעשו שומרים על הבהמה, ושומר שאומר איני יודע אם שמרתי על החפץ – חייב, דהוי כאומר 'איני יודע אם פרעתיך'.
[ובדין שומר שאומר איני יודע אם פשעתי בשמירה, אי הוי כאיני יודע אם פרעתיך, או כאיני יודע אם נתחייבתי – דנו הש"ך (סי' רצא ס"ק מד) הקצות החושן (סי' שמ ס"ק ד) והנתיבות המשפט (סי' רצא ס"ק כח)]
עתה נשוב לבאר את נידון שאלתינו, חשמעון ילדים שזרקו אבנים על רכב, ואין ידוע מי מהם הזיק את הרכב, דינם יהיה תלוי במחלוקת האחרונים הנ"ל, דלדעת הקצוה"ח כולם חייבים לשלם, דעל כיוצא בזה נראה היה לחכמים לפסוק דין ממון המוטל בספק חולקים.
ואילו לדעת ה'חזון איש', וה'מנחת שלמה' – כולם פטורים, מאחר ואין ידוע מי הזיק את הרכב, וכן לדעת האולם המשפט כולם פטורים, דדוקא 'שומרים' כהאי גוונא חייבים, ויוכלו הילדים לטעון טענת 'קים לי' כהפוטרים.
אולם, באמת נראה כי בנידון דידן כולם חייבים, ואינו דומה לחשמעון שהניחו חבילות על גבי בהמה.
שהרי בדין חשמעון שהניחו חבילה על גבי בהמה – איירי שכולם עשו את הנזק כאחד, אלא שאין ידוע מחמת מי מתה הבהמה, ובזה אמרינן 'המוציא מחבירו עליו הראיה', אך לעומת זאת בנידון דידן כל אחד הזיק חלק אחר ברכב, פלוני זרק אבן על החלון ואלמוני נתן בעיטה במושב, ובכיוצא בזה כל אחד מזיק בפני עצמו לולי חבירו. ואף שגם בנידון דידן היו שותפים נוספים לנזק, יש לחייבם על פי מה שנבאר בסמוך:
דהנה כתב הרמ"א (סי' שפח ס"ז): "שנים שמסרו ממון חבריהם למלכות – כל אחד משלם החצי, ואם בזה אחר זה – האחרון פטור". ומבאר הרמ"א הטעם: "דכל זמן שלא נפטר ממסירה הראשונה – הנזק בא מגרם הראשון".
וכתב הש"ך (שם ס"ק מג) באופן שיש ספק בדבר אם נפטר אותו אדם ממסירה הראשונה, אם לאו – אין מוציאין מידו מספק, והראשון חייב לשלם הכל. וכן הביא מתשובת מהר"ם (הובא במרדכי ב"ק סי' נה).
והקצות החושן (שם ס"ק י) הקשה על הש"ך מהדין המבואר ברמב"ם [הובא לעיל] – חשמעון שהניחו חבילות על בהמה ולא מתה, ובא זה והניח חבילה ומתה, אם אין ידוע מחמת מי מתה – כולם משלמים בשוה. ומבואר דשנים שהזיקו ואינו ידוע על ידי מי נגמר ההיזק – משלמין בשוה, ואם כן הוא הדין שנים שמסרו ממון חבריהם למלכות ואין ידוע מחמת איזו מסירה נלקח ממונו – כולם משלמים בשוה.
ותירץ הקצות החושן דאפשר כיון שהיה כדי היזק במסירה הראשונה – הוי מוסר בודאי, והספק מתעורר אחר כך אם נפטר מאותו חיוב, ואם כן הוי כ'איני יודע אם פרעתיך' שחייב, וסיים דבריו בצריך עיון.
ולפי זה יתכן לומר סברא זו גם בנידון דידן, דמאחר וכל אחד מהילדים הזיק ודאי את הרכב, האחד זרק אבנים, השני שבר חלונות וכן הלאה – ישנה סיבת חיוב ודאית לכל אחד, והספק הוא אם לפטור משום שהשני עשה הנזק, והוי כ'איני יודע אם פרעתיך' וחייבים כולם בשוה.
ואף שהקצות החושן סיים את דבריו בצריך עיון, מכל מקום היות והחזון איש והמנחת שלמה נקטו כסברא זו – יש לצרף זאת לחייבו.
ואם כן מוטל על כל אחד לעשות אומדנא לפי כמות וחוזק האבנים שזרק – וישלם לבעל הרכב, ואם אינם יכולים לאמוד את הנזק ישלמו כולם בשוה.
ואף ששאלה זו עוסקת בילדים שהזיקו, ואין לילדים כסף לשלם לבעל הרכב, מכל מקום היות והם בני מצוות עליהם להמתין עד שיגדלו שיהיה להם כסף, ואז ישלמו הנזק.
יש להוסיף דדין זה נאמר דוקא ברכב שאינו נראה כ'הפקר', אלא חנה תקופה ארוכה בסמיכות למדרכה אחת, אך רכב אשר זהותו החיצונה מעידה עליו כי הינו 'הפקר' – המזיקו פטור מלשלם, ולכן באופן שלא היה לרכב אויר בגלגלים, והיו לו חלונות שבורים וכדומה – הרי הם פטורים מלשלם.

דילוג לתוכן