לכבוד ידידי היקר והנעלה, לן באהלה של תורה, חריף ובקי טובא הגאון ר' גמליאל רבינוביץ שליט"א אבן יקרה בעיר בני ברק יע"א. באשר שאלני האם צריך לייחד מסכה לשבת. יש להשיבו דהנה איתא בשבת (קיג.) עה"פ (ישעיה נח, יג) "אם תשיב משבת רגליך" וכו', "וכבדתו מעשות דרכיך", שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול, כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שהמלבושים מכבדים את בעליהם. רש"י). ובירושלמי (פאה, פ"ח ה"ז) איתא, אמר רבי חנינא, צריך שיהיו לו שני עטיפין (מלבושים להתעטף בהם) אחד לחול ואחד לשבת, שנאמר (רות ג, ג) "ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך", אלו בגדי שבת. וכ"ה בטוש"ע (סי' רסב ס"ב) וז"ל, ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת וכו', ע"כ [ובמילתא בטעמא מדוע יש ללבוש מלבושים מיוחדים לשבת הנה הארחות חיים (הל' שבת, סי' תמה) הביא בשם ה"ר אשר, מנהג כל ישראל לצאת בשבת בלתי מנעלים ובלתי טלית או סרבל או גלימא, כדי לזכור שהוא יום קדוש לאלוקינו ולא יבואו לידי חילול שבת, ולכן חטא מקושש שיצא בלא טליתו ולא היה לו אות לזכור, ולכן נסמכה פ' ציצית לפ' מקושש וכו', ע"ש. והדבר ברור למעיין בהמשך דבריו, שנפלה טעות בתחילת לשונו, וצריך לומר מנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלתי מנעלים ובלתי טלית וכו' (וחסרה תיבת שלא). וכן הוא להדיא בכל בו (סי' לא, דף ל ע"א) כתב ה"ר אשר, מנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלתי מנעלים ובלתי טלית וכו', ע"ש. והביא כ"ז בשו"ת יחו"ד למרן מאור ישראל זצ"ל (ח"ה סי' כג). וכתב שם דאינו טעם נוסף למאי דאיתא לעיל, אלא יש לפרש ע"פ ד' הארחות חיים והכל בו "וכבדתו מעשות דרכיך", שעל ידי "וכבדתו" במלבושים מיוחדים לשבת, תזכור היטב קדושת השבת, ותמנע עצמך "מעשות דרכיך". והנה איתא במדרש פליאה (הובא בספר רזין דאורייתא בשם האוהב ישראל מאפטא זיע"א) ישראל אינם יודעים מהו השכר המגיע להם בעד ניקוי הנעליים בערב שבת, שנאמר (שיר השירים ז, ב) "מה יפו פעמייך בנעלים", וזהו שנאמר (ישעיה כב, יב) "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק". וביאר הרה"ק מאפטא זיע"א את ד' המדרש במשל לעני שהיה מחזר על הפתחים, ובהיותו מסבב מכפר לכפר, נקלע פעם אחת לאיזה הר, וכאשר שכב לנוח הרגיש שם באבנים מבריקות ונחמדות למראה, לקח מלא חופניים מהאבנים ושם בתרמילו, אולם בהיותו הולך ברגליו, כבד עליו משאו והשליך מתרמילו כמה מן האבנים כדי להקל מעליו את טורח הדרך, לבסוף הגיע לאיזה ישוב והראה למארחו את האבן היחידה שנותרה לו בתרמילו. ויהי כראות המארח את האבן, לקחה תיכף לסוחר אבנים כדי לדעת את שוויה, וכשראה הסוחר את האבן העריך את שוויה בכמה אלפי דינרים, מיד נפל העני ארצה והתחיל מורט שערותיו וגעה בבכיה, כל כך הרבה אבנים טובות היו בידי, גדולות ויפות מזו, אך השלכתי אותם מידי כדבר שאין בו חפץ בגלל מעט טירחה. זהו המשל. והנמשל, כשאדם יגיע לבית דין של מעלה לאחר שנות חיים ארוכים ויראה כמה שכר גדול ורב קיבל בעבור מצוה קלה של צחצוח נעליים לכבוד שבת, מיד ימרר בבכי, "ביום ההוא יקרא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק", על שהשליך מידיו מצוות ומעשים טובים שיכול היה לקיים בזה העולם, אשר שם, בעולם האמת, ערכם גדול ורב לאין ערוך. וזהו שאמרו באבות (ב, א) והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, ע"ש]. ורמז נתנו בדבר, שבת ר"ת – ש'מלות ב'שבת ת'חליף. ואפי' הוא בדרך לבדו או בבית הגוי (דאז אינו מתכבד בלבישת הבגדים הנאים) ילבש בגדי שבת, כי אין המלבושים לכבוד הרואים כי אם לכבוד השבת (מ"ב סי' רסב סק"ו) [ולכן אינו מן הראוי לשבת בשלחן שבת עם פיג'מה]. וראה עוד בספר בן יהוידע (שבת קיד.) ובספר חשוקי חמד (יומא עמ' קנז ופסחים עמ' תקיג).
