עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

פרט דולרים ומצא שקיבל יותר כסף

שם הרב המשיב: הרב ירון אשכנזי // נושא:  // תאריך התשובה: 13.08.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

הלכתי לפרוט דולרים אצל חנות להמרת מטבע חוץ (change) ואני רוצה להחליף דולרים במטבע אחר בסכום של 20 אלף דולר, וניגשתי לבעל החנות והביא לי חבילת שטרות של מאה סגורה וחתומה ע"י הבנק המקומי בלי לספור, והנה הגעתי הביתה וגיליתי שחלק מהשטרות הם שטרות של מאתים, ונמצא שקיבלתי יותר מהסכום ב500 דולר ואני שואל האם אני צריך להחזיר לחנות את התוספת שקיבלתי או כיון שלא התכוון לזכות א"כ זה אינו שלו?

תשובה:

הגם שמצינו מחל' בענין זה, לענין הלכה ולמעשה אתה יכול לקחת את הכסף לעצמך ולא נוכל לחייבך להחזיר.
הנימוק:
והנה הטעם דהנה מצינו בגמ' ב'מ כד: מצא בגל או בכותל יש הרי אלו שלו והטעם מני שיוכל לומר לו של אמוריים היו ופריך אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי ומשני לא צריכה דשתיך טפי ופירש"י העלו חלודה רבה דכולי אי לא שביק להו וזה מראה שזה מזמן אמרויים היו אבל זה נמצא בחצר ל ישראל ושיקנה לו חצירו של בעל הגל או של בעל הכותב ותירצו בתוס' שרצה לו הקונה בדבר שיכול להיות שלא מצאנו לעולם כמו כאןן שהוא מוצנע בעובי בכותל וכדמוכח ממצא בחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לו לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו לימצא אבל מצינו תירוץ שני במרדכי באות רנ"ח שכל מה שרוצה קונה זה בדברים האומרים הגיע לחצר והוי ליה לאסוקי הדעתיה שיגיע לחצר לא קונה החצר וכיון שלא חשיב שיש מטמון שנמצא בכותל אין חצירו קונה לו ולפי"ז פסק המרדכי לגבי מעשה באחד שקנה בדיל מן העכו"ם לכסות את גו ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל ונצא שכולו היה כסף בפנים ורק מבחוץ היה מכוסה בבדיל ותבעו ישראל הראשון לשני שבעצם נתאנה פטרו האבי עזרי שאמר שלא זכה בו שקנאו מן העכו'ם כיון שלא ידע ולא התכון לקנות כסף היות ולא חשיב שהכסף שם וזה בעצם הוכה לדעת המרדכי וכן הביא עוד בגר שמת ואחד החזיק בזהב שבאבנטו שלא קנה כשלא ידח שמחזיק בזהב והנפ"מ בין תי' של תוס' והרא"ש לבין תי' של המרדכי בדבק שלא הוי ליה לאסוקי הדעתיה אבל בדבר שסופו לימצא אם חצר קונה א"ככ ז שלדעת התוס' והרא"ש חצר קונה למרדכי לאינה קונה ומצינו מחלוקת בפוסקים כמו איזה תירוץ לנקוט שדעת הסמ"ע שהרמ"א נקט כהרדכי ודעת הנתיבות בסי' רס"ח שהרמ'א נקט כתוס והרא'ש
ויסוד מחלוקתם שאמרינן התם בסי' רס"ח סע' ג' חצירו של אדם קונ שלא מדעתו ואם נפל שם מציאה הרי היא של בעל החצר בד'א בחצר המשתמרת וכתב הרמ"א ואין חצירו קונה לו אלא בידוע במציאה או באסיק אדעתיה אבל בדבר שלא שאינו רגיל לבוא לשם ובא אחר ונטלה שם זכה הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני ודעת הסמ"ע שם וכך הפשטות שנוקט כדעת המרדכי שדווקא בדאסיק אדעתיה שיגיע לשם מציאה אבל בנתיבות הקשה בד"מ הביא נמו"י נוקט כוותיה דהנמו"י משמו בו התוס' והרא"ש ועוד איך יתכן שהרמ"א התעלם מכל הראשונים ולכן נקט שגם הרמ"א סובר כהרא"ש והתוס' וחפץ שאין סופו לימצא רק אז לא קונה חצירו ומה שכתוב לאסוי הדעתיה הכוונה שלא העלה בדעתו על דבר שאינו עתיד לימצא בסופו וכך הכריע הנבתיות להלכה כהתוס' והרא"ש ונראה שאתו מחלוקת מצינו בסי' רל"'ב סע' י"ח שהרמ"א כתב ואם קנה מסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו אח"'כ ונודע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו ובסוגריים דייני למורדכי וכתב הנתיבות שגוודא בכה"ג שאין דרך להיוודע כלל הוי כאבידה ממנו ומכל אדם דהוי כהפקר אבל במצא כסף שהוא כרוך במטלו ולא ידע מהו וביוצא בזה בדבר שדרכו להוצדיע זכה שזה בעצם תוס' והרא"ש ולפי"ז א"כ בנידון דידן שמצא את הכסף שבידו שבמקום שטרות של מאה היו שטרות של מאתיים הגם שהחנות להמרת מטבע חוץ לא גילתה זאת אבל כיון שזה דבר שאמור להתגלות בספירות הכסף א"כ לדעת הנתיבות תוס' והרא"ש החנות של הההמרה קנתה את המעות ורק כיון שלסמ"ע ופשטות הרמ"א משמע שנוקט כדעת המרדכי ויוכל המוצא לומר קים לי כוום שכיון שלא הוי ליה לאסוקי הדעתיה שבנק ישראל יתבלבל בחבילות לתת יותר כסף ולכן בעל ההמרה לא סופר כי זה בטוח שאין שם טעויות א"כ לא התכוון לזכות בזה ולא זכה וממילא הלקוח שהגיע לחנות ההמרה זכה הוא במעות ורק מה נאמר שאמנם אינו צריך להחזיר לבעל החנות להמרה אבל שיצטרך להחזיר לאותו בנק מקומי שיודע שנאבד מהם הסכום של ה500 שקלים הנוספים ואל שגם בבזה יש לומר שכיון שהבנק המקומי נותן למכונות לספור ויודע שהכסף יוצא למקומות של אנשים שאם יקבלו יותר לא יחזרו הוי אבידה מדעת שאין דין השבה לעולם וכמובא בסי' רס"א ולכן יוכל להשתמש עם המעות
ואלא שמצינו לדין אולי כל דברי המרדכי זה דווקא במקום שלא הוי לאסוקי הדעתיה שיש גוש זהב בתוך הפלסתיק אבל במקום שרואים כלי כסף אבל האנשים אינם מבחיניםבו שהוא כסף ויחשבו שהוא מתכת שחשבב וא"כ לעולם יקנה לו החצר ראיתי שנחלקו בזה העבודהת הגרשוני והשואל ומשיב שעבודה הגרשוני בסי צ"ד בתחילת צידד שבכה"ג החצר קונה הגם שלא יודע היות והתכוון לגוף החפץ ורק שלא ידע מהו ורק במטבע לא התכוון בכלל לכסף בכלל לכסף שבפנים ודחה זאת לאחר שמצא שהלבוש משמע שהגם בכה"ג לא ונהרוצה היות ולא התכוון לקנות את שווי הערך שהדבר אבל בשואל ומשיב במהדורא ד' חג' סי' סט הביא בנידון שאירע לו בישראל שקיבל חוב מעכו"ם ולפרע לו במטבעות וחשב שהם של חמישים וזה החליפו אצל ישראל אחר ואח"כ הוברר שהיו של מאה והרב מקאמרנא פסק שהדין עם השני וכדמצינו לגבי בדיל וכדעת המורדכי אבל השו"מ נקט שבכה'ג קנה הראשון היות וכוונתו היתה לזכות בגוף השטרות והגם שנמצאו שהם של מאה וכוונתו ל50 מ'מ קנה 10 שטרות מאיזה שטרות יקח שבכל שטר יגיד שזה שטר שזכיתי בו מחמש מאות ובפתחי חושן בהלכות אבידה סי' ט' אות ח נקט שמשפטות האחרונים משמע דלא כשו"מ ולעולם לא קנה כשלא התכוון לזכות וא"כ לכן הגם שקיל שטרות של מאתיים במקום של מאה א"כ יוכל לומר קים לי שעבודת הגרשוני שהובא גם בפת"ש שלא זכה הראשון שלא התכוון לזכות בזה
וכן אם נבוא לדון מצד שאומנם חצר לא קויה כשלא הוי ליה לאסוקי הדעתיה אבל יד אולי קונה גם כשלא מדעתו וכאן כיון שהיה ביד של בעל ההמרה בכה'ג יקנה אפי' שלא מדעת ובש"ך בסי' רס"ח אות ו' נקט שגם ידו אינו קונה שלא מדעת והוכיח מבדיל שהרי זה ההי בידו וע"ז אמרינן שלא קנה ובקצו"ח רצה לומר שלדעת שקניין יד הוי מדין הגבהה א"כ אינו קונה בלי ידיעתו אבל לדיעות שקנין ידד מדין קנין חצר א"כ קונה גם כשלא מדעת אבל זה אינו והוי ראיה לנידון דידן היות וגם אם נאמר שיד קונה שלא מדעת אבל לא גרע מחצר וכיון שחצר לא ונה כשלא הוי ליה לאסוקי הדעתיה ה"נ לא קונה בלי הוי ליה לאסוי הדעתיה
וא"כ נמצא שלעולם לא זכה במה שבידו
ובדרך אגב מצינו שני קושיות על שען זה של בדיל א' בקצו"ח בסי' רצ"א אות י' הביא להסתפק באם שומר אבידה שמצא אבידה וסבור שהוא כסף וכגון שהיה מחופה כסף ובתוכות זה האם אורמים שהתורה שמה עליו חיוב שמירה בע"כ הגם שלא התכוון לשמור על הזהב אי אפשר לחייבו מדין שומר אבידה וגם אם נאמר ששומר אבידה חייב בכה"ג מה הדין בגנב וגזלן שגנבו דבר שנראה ככסף ובאמת זה זהב האם אמינן דכיון שגזלן בעי קנין גזילה בידו אינו קונה כל שלא ידע שיש לו זהב שם וכמובא ברמ"א סי' רל"ב שאם לקח בחזקת בדיל והיה בו זהב לא קנה כיון של כיון לקנות וה"נ לא יקנה בקנין גזילה ונשאר בזה וצ"ע וכתב הנתיבות שם דהגם אם נאמר כדיעות שצריך להתכוון לקנין זה רק לקנות מאחרים שלא קנה מהם אבל גזלן בוודאי חייבי גם אם לא ישדע שיש כאן זהב בפנים וטעם א' בגזלן לא צריך כוונת קנין אלא כוונת גזילה לו בע"כ וכמצינו ששינוי קונה לגזלן בטלה ונעשה איל ואפי' שלא רצה בקנין ובהכרח שקונה בעל כורחו ולכן כאן גזלן קונה בע"כ הגם שלא התכוון לקנות זהב אלא כסף ב' בנתיבות לשיטתו נקוט שהטעם משום שאין דבר עומד לימצא הוי כאבידה ממנו ומכל אדם ולכן אין חצר קונ זאת א"כ לכן כשהיגע ליד אחר זכה בו היות וכאילו זה אבוד מהבעלים אבל כשזה עדיין ביו חשיב כשלו ונקרא גזלן עליו והיינו שנחלקו אם גזלן שהוי כסף ולא ידע שהוא זהב אפשר לחייבו דמי זהב או לא לדעת הקצו"ח הוי ספק ולנתיבות הוי גזלן לחייבו
ונפ"מ בגזלן רכ ולא ידע שיש בו 50 אלף דולר מתחת לכסא הנהג למכר את הרכב או שלחו לפירוק ונמצא שהפסיד את הבעלים את הכסף הזה שלנתיבות חייב ורק לקצו"ח הוי רק ספק ועי' בברכת שמואל שנוקט שלעולם בגזלן אין דין של קניני גזילה וסגי במעשה גזילה לחייבו
מצינו עוד לדון באדם שקידש אישה בטבעת ושלא רצה בה שחשב שהטבעת כסף נמצא זהב האם מקודשת ובסי' ל"א באבה"ע אמרינן דהוי ספק קידושין וראיתי בספר אמרי נועם להרב יורם נעמן שהקשה דמאי שנא מאצלנו שאם יבל כסף ונמצא בדיל שא זכה בכסף וה"נ כיון שנמצא שלא היה זהב כמו שרצתה אמאי מקודשת מספק והרי כיון שלא התכוונה לזכות בזה הוי מקח טעות ולא זכתה והביא לחלק שם ביןן קידושין שדעת האדם שיתפוס הקידושין ולכן הגם שאין שם זהב מקודשת אבל בכל מקח וממכר כל שלא התכוון לזכות לא קונה ועדיין צ"ב מהיכן יסוד זה מוכח.
דילוג לתוכן