עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

קנה טבעת כשעדיין לא היתה ברשות המוכר, ולאחר מכן לקחה שלא ברשות

שם הרב המשיב: הרב הילל מאירס // נושא:  // תאריך התשובה: 07.03.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

אני חתן שהלכתי לחנות כדי לקנות טבעת קידושין, המוכר הראה לי תמונות עם דוגמאות של טבעות שהוא הולך להביא מחו"ל, בחרתי בסוג מסוים ושילם לו את הכסף מראש. לאחר כמה ימים נודע לחתן שבעל החנות פשט את הרגל, והסחורה נמצאת בחנות, ואנשים שהמוכר חייב להם כסף לוקחים סחורה, הגיעתי לחנות ותפסתי לעצמי את הטבעת. לאחר החתונה סיפרתי לחבירי, איך הגיעה הטבעת לידי, והחבר אמר לי שיש לברר האם אשתי מקודשת לי, כי אולי הטבעת אינה שייכת לי, שהרי לא קנאה בקנין כיון שהיא דבר שלא בא לעולם, ועוד שלא היה כאן אלא קנין כסף.

תשובה:

לכאורה החתן לא קנה את הטבעת, כיון שחסר בקנין, משום שהיה רק קנין כסף, ועוד שהוא קנין בדבר שלא בא לעולם. אך נראה שהאשה מקודשת מכמה טעמים:
א. תפיסה בדבר שלא בא לעולם – כתב השו"ע (חו"מ סימן רט ס"ד) מכר פירות שעדיין לא באו לעולם, אם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו. וכתב הסמ"ע (סימן סו ס"ק מו) שאפילו לא ידע המוכר שתפס גם קנה. אולם הש"ך (סימן רט סק"ה) כתב דוקא כשידע המוכר שתפס הלוקח מהני, ומטעם מחילה, ולכאורה לדברי הש"ך לא מהני התפיסה, כיון שהמוכר לא ידע. והנה בעניננו יתכן שאף לדברי הסמ"ע לא מהני התפיסה, וזאת על פי מה שכתב הנתיבות (שם סק"ג) שדוקא כאשר עשו קנין המועיל, כגון במטלטלין שאמר לו המוכר משוך וקנה כשיבא לעולם, אבל אם לא אמר לו כן, איך יקנה כשיתפוס.
ב. ניחא ליה דליקו בהימנותיה – כתב הרמ"א (שם סימן רט ס"ה) כאשר מכר דבר שלא בא לעולם, וטרח המוכר וקנה הדבר, צריך לקיים מקחו, כי אדעתא דהכי טרח וקנה, כדי דליקום בהימנותיה. אולם לכאורה זה אינו, וזאת משום שכתב הנתיבות (סק"ח) בשם הט"ז שאין שייך ליקום בהימנותיה רק אם הלוקח לא ידע שאינו ברשותו, אבל אם הלוקח ידע שאינו ברשות המוכר, לא שייך ליקו בהימנותיה. ועוד כתב הנתיבות שדברי הרמ"א אינם שייכים אלא בחפץ ידוע כגון במרגליות, אבל בתבואה וכיוצא שדרך מוכר זה לסחור תמיד במסחר זה, לא שייך לומר סברא דאדעתא דהכי טרח. והכא נמי בסוחר בזהב, שזה המסחר שלו, והוא קונה את הסחורה בכל מקרה, לא שייך לומר אדעתא דהכי טרח.
אך יתכן לפי מה שכתב הט"ז והביאו הפתחי תשובה [סק"י] שאם הבטיחו תחילה בבירור להעמיד לו המקח, שייך כי היכא דליקום בהימנותיה. וא"כ כיון שהכא ידעו שניהם שהמקח אינו ברשותו, והמוכר התנה עמו בפירוש להעמיד לו המקח, אולי שייך כי היכא דליקום בהימנותיה, והמוכר לא היה יכול לחזור בו, וצ"ע.
ג. דבר שלא בא לעולם מדרבנן – כתב החכמת שלמה (ריש סימן רט) דיש לומר דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי רק מדרבנן, ומהתורה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולכאורה דבריו צריכים ביאור דאמרינן בגמ' בבבא בתרא [קכז, ב] שרבנן סברי שאין האב נאמן על בנו, ופריך "יכיר" שאמרה התורה למה לי, ומשני שאם באו ממדינת הים, ויש לו כמה בנים, נאמן לומר על אחד מהם שהוא הבכור, ופריך למאי כדי לתת לו פי שנים, ופריך שהרי בלא יכיר נאמן במיגו שיכול לתת לו את הנכסים במתנה, ומשני שמשום שאמרה התורה יכיר, נאמן אף בנכסים שעדיין לא באו לעולם שאינו יכול לתת אותם במתנה. ולדברי החכמת שלמה הרי מדאורייתא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וחוזרת שאלת הגמרא יכיר למה לי, הרי מדאורייתא יכול לתת את הנכסים במתנה לבנו, וכיון שכך נאמן לומר שהוא בנו במגו. אך יעוין בדברי החכמת שלמה שסיים: עיין מש"כ שם בחבורי לאבהע"ז סימן קנ"ב ביאור לשון הש"ס ב"ב דף קכז ע"ב, עכ"ל. ולא זכינו לאורו.
ומדברי הריב"ש (סימן שכח) מבואר בפירוש שסבירא ליה שהקנין לא חל מדאורייתא, שנשאל שראה בשם הרב רבינו יעקב בן הרא"ש ז"ל, שכתב בשם אביו הרא"ש ז"ל, דהמקנה דבר שלא בא לעולם, אם נשבע שימכור לו שקנה, וראיתו ממכירת הבכורה שמכר עשו ליעקב, שהיה דבר שלא בא לעולם וחל כיון שנעשה עם שבועה, והשיב: לאו הרא"ש ז"ל, ולא הרב רבינו יעקב, חתימי עלה ואיני רואה לתלות בגברי רברבי כותייהו סברא זו, שאין לה על מה שתסמוך, גם הראיה שהביאו בשמם, אין לה עיקר, לפי שהיה קודם הדיבור, ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה אז דבר שלא בא לעולם, והשבועה היתה לרוחא דמלתא, שלא יערער עשו בדבר, כי הכירו יעקב כזד יהיר ואיש זרוע, לפיכך השביעו, עכ"ד. ולדברי החכמת שלמה, התירוץ פשוט שמדאורייתא הקנין חל. ולכן חל הקנין בין עשיו ליעקב.
ד. יכול לתפוס הטבעת כמשכון – והנה בעניננו יתכן שהאשה מקודשת, וזאת על פי מה שכתב השו"ע (אבהע"ז סימן כח סי"ב) היה לו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה, הרי זו מקודשת, וכתב הרמ"א וי"א דוקא במשכנו שלא בעת הלוואתו. ולכאורה בעניננו אף אם לא קנה המקח, הרי המוכר חייב להחזיר לו הכסף שנתן, וממילא יכול לתפוס הטבעת בתורת משכון.
אך הבית שמואל (שם ס"ק לא) כתב שצריך להודיע לה שאינו שלו, משום דיכולה לומר אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו, כמו בטבעת שאולה. והמגיה על הט"ז כתב שלא דמי לשאלה, משום שבשאלה אין לו כלום בגוף החפץ, וא"כ יהיו הקידושין בטעות אם לא יודיע לה שהיא שאולה, אבל במשכון שהוא קנוי אצלו לעולם, אם לא יפדה אותו, ואף אם יפדה אותו הרי הוא כמו שמוכר לו כלי זה, כי צריך ליתן לו מעות בעבור הכלי שלוקח ממנו, הרי היא מקודשת אף אם לא הודיע לה. וכעין זה אמר לי מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב (זצ"ל), באחד שקידש אשה בטבעת זהב, ונמצאת שהיא נחושת, שהאשה מקודשת, כיון שהטבעת מונחת אצלה כעת כמשכון ותוכל לתבוע על ידי טבעת זו, טבעת זהב מהמוכר. [חשוקי חמד בבא בתרא דף קכז עמוד ב].
דילוג לתוכן