עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

שוכר בית שרוצה לקנות הבית בקדימות

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 26.07.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

כן הרב שלום. אני שוכר בית מהמשכיר שלי כבר כמה שנים, והנה, הזדמן לידי עיתון מקומי, ולתדהמתו שראיתי את הבית עומדת למכירה, מיד התקשרתי לבעל הבית ואמרתי לו: "אני דר כאן כבר כמה שנים ותמהה אני עליך איך לא ידעת שאני "הבר מצרא" שלך ואני קודם לכל קונה אחר, על כן צריך אתה לשאול אותי תחילה אם בדעתך למכור את הבית, אולי ארצה לקנות אותה בעצמי". עם כל זאת לא שמע ומכר דירתו לאחר, האם הוא היה יכול לעשות את זה.

תשובה:

מובא בגמ' בבא מציעא [קח, א] בזה"ל: אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי, סלוקי לא מסלקינן ליה. ורב נחמן אמר נמי מסלקינן, ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. נהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה, משום שנאמר [דברים ו'] "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". ופירש רש"י: דבר שאי אתה נחסר כל כך, שתמצא קרקעות במקום אחר, ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקין. [בר מצרא פרושו, אדם שיש לו קרקע הנמצאת בשכנות לחבירו וכשחבירו חפץ למכור את שדהו או דירתו דין קדימה הוא לבעל המצר לקנות את הקרקע כי יתכן וירצה להרחיב גבולו].
מיהו הרמב"ם [בפי"ב מה' שכנים ה"ח] פוסק בסתמא: "השכירות אין בה משום דין בן המצר". והטור בחו"מ [סי' קע"ה] כותב ע"ז שהרא"ש חולק בזה על הרמב"ם וכתב בתשובה שיש בה דינא דבר מצרא דשכירות ליומא ממכר הוא.
אולם הסתפקו אחרונים בדעת הרמב"ם אם כוונתו שאין דין בר מצרא כלל בשכירות או שרק באופן שמי שהוא קנה חצר שעל ידו של השוכר, שהשוכר אינו יכול לטעון טענת בר מצרא. ובשו"ת ציץ אליעזר [חלק ו' סימן מב'] כתב להסתפק בדברי הרמב"ם אם כוונתו לאשמיענו שאין בשכירות דין בן המצר אפילו באופן שהנידון הוא גם על קניית הבית עצמו שהשוכר גר בתוכה, או דילמא באופן זה מודה שמעדיפים לשוכר. הב"ח כתב בדעת הטור שהבין ברמב"ם שבכל אופן אין דין מצרנות בשוכר, אולם הב"ח כשלעצמו סובר שאין הרמב"ם והרא"ש חולקים אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. גם המ"מ [ברמב"ם, שם] כותב: "דזה שכותב הרמב"ם דשכירות אין בה משום דין בן המצר לא מצאתי מבואר אבל נ"ל דק"ו הוא ממשכונה".
ומבאר הב"י בטור שם דלפי"ז מכיון שבדין משכונא כתב הרמב"ם שם בה"ט דהממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דינא דבר מצרא, א"כ, נראה שה"ה מפרש דה"ק, אם השכיר בית לאחד ואח"כ מכרו לו אין בן המצר יכול להוציאה מידו וכו'. ומוסיף הב"י ללמוד מזה עוד שנראה דלפי זה ה"ה אם מכרה לאחר שהשוכר מוציאה מידו מטעם דינא דבר מצרא ולדברי המפרשים דמשכנתא, הממשכן מוציא מיד בן המצר, ה"ה לשוכר שמוציא מיד בן המצר. ונמצא לפי הנ"ל שגם לדעת הב"י יש דין בר מצרא גם בשכירות ויכול השוכר לעכב את המכירה לאחר ואף אם בעל הבית הקדים ומכר יכול השוכר להוציא מיד הקונה בבית דין.
אולם לענין הלכה למעשה ממשיך הב"י שם וכותב שנשאל על מי שהשכיר ביתו ואח"כ מכרו לאחר והשוכר רוצה לזכות בקניית הבית מדינא דב"מ. והשיב דדעת רוב בנין ורוב מנין של הפוסקים דלית במשכנתא משום דינא דב"מ, וכיון דשכירות ילפינן ממשכנתא כשם שאין המלוה יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למכור שדהו לבן המצר או לאחר, כך אין השוכר יכול לעכב על בעל הבית מלמכרה לאחר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכמו"כ מבואר בתוך דבריו שאפילו היה בדבר ספק ותלוי במחלוקת הפוסקים הוי הלוקח מוחזק וכל היכא שאין הדבר ברור לנו אין לנו כח להוציא מיד הלוקח עיי"ש. ועפי"ז קבע הב"י להלכה בשלחנו הטהור [בחו"מ סי' קע"ה סעי' ס"ג] וז"ל: השכיר ביתו לאחד ואח"כ מכרה לאחר אפילו אינו בן המצר אין השוכר יכול להוציא מידו, עכ"ל. היינו שאין לשוכר טענת בר מצרא כלל אפילו כשהמדובר מצד אחד על אותו הבית שגר בו בשכירות ומצד שני כלפי לוקח שאינו בן מצר כלל.
לעומת זאת הסמ"ע [בס"ק קט"ז] מקשר יחד שתי ההלכות של משכונא ושל שוכר וכותב דמכיון דגבי משכונא פסק הרמ"א [חו"מ סי' קע"ה בסעי' נ"ז] דאפילו קדם המצרן וקנאה יוכל הממושכן להוציאה מידו, א"כ ה"ה בזה נמי יכול השוכר להוציאה מידו. וכן כותב רבינו הגר"א [בס"ק קנ"ד]. מ"מ אם כבר קדם ומכר בעל הבית את דירתו לאחר לא שייך להוציא מהקונה, כיון שלהלכה פסק השו"ע שאין דין בר מצרא בשכירות, ואף הרמ"א לא כתב להשיג כלל בשו"ע על מרן ומכח זה יש שכתבו שחזר בו הרמ"א ומסכים לדעת השו"ע [כ"כ הב"ח] ולא אומרים כאן ששמעון מוחזק בדירה, שכן כתב בשו"ת מהרשד"ם [חו"מ סי' רע"ז] לומר שבכלל בכל ספק בדינא דבר מצרא יש לצדד בזכות הלוקח משום שדין מצרנות אינו אלא מדרבנן, אלא דסמכו אותו אקרא ד"ועשית הטוב והישר" [וכל שהוא מדין "הישר והטוב" אין לו דיו מוחזק] וא"כ הטוב והישר בכל ספק להטות הדין בזכות הלוקח דלא אתי ספק תקנתא דרבנן ומפיק דינא דאורייתא ע"ש. וכן העלה גם בשו"ת מהרי"ט [חו"מ סי' ס"ז] להעמיד הדבר בחזקת הלוקח עיי"ש.
אולם בעל כנסת הגדולה בשו"ת בעי חיי [חו"מ סי' כ"ג] הפליג בבירור שיטות הפוסקים בזה והסיק שאין בשוכר דין מצרנות כפי שפסק מרן בשו"ע אלא דיפו כחו, שאם באים שניהם הלוקח והשוכר כאחד נותנים לשוכר, אבל אם קדם וקנה לוקח אין השוכר מוציאה מידו ולא דיינינן ביה טענת אונס, וכל שלקחה הלוקח באיזה אופן שיהיה בין שלא הכיר השוכר במכירה בין שאיימו ולקחה הלוקח מה שעשה עשוי ע"ש.
העולה מכל הנ"ל: לדעת השו"ע ורוב אחרונים אין דין בר מצרא בשוכר בכל גוונא ולכן אין לך שום טענה כלפי מכירת בעל הבית וכ"ש שאינו יכול לבטל את המכירה בטענת ב"מ. אולם כיון שיש מחלוקת הפוסקים בזה, לכתחילה היה לו לבעל הבית לגשת לאליך השוכר ולהציע לו את הדירה אם חפץ לקנותה מדין "ועשית הישר והטוב", ואם אינו חפץ בה, אזי ילך בעל הבית ויפרסם הדבר בעיתון. אמנם אם כבר בעל הבית מכר את הבית לאחר, מה שעשה עשוי ואין כח בידך להוציאה מיד הקונה.