הנה יש לדון כאן מצד ב' אופנים א. רפואה ב. ממרח. וראשון ראשון. הנה חז"ל אסרו לעשות כל מיני רפואות, גזירה משום שחיקת סממנים. וכן מבואר דינים אלו בש"ע (סי' שכח). וכאן יש לדון כאשר מדובר על יובש בידיים האם חשיב הדבר כרפואה או כתענוג. דהנה מבואר בש"ע בכמה מקומות (ראה סי' שכח סכ"ב ובריש סי' שכז ובב"י שם) שמותר לסוך בשמן וכיוצ"ב כאשר הדבר נעשה להנאה ולא לרפואה, ע"ש. והנה כמה אחרונים אוסרים למרוח משחה אף על ידיים יבשות וכ"ש על סדוקות (שש"כ פל"ד סי"ג. שו"ת אול"צ ח"ב עמ' רנג ס"ז). אמנם בילקו"י (שבת כרך ד' עמ' עט) התיר כל עוד שאין עורו סדוק, והיינו שאף שעורו יבש, מותר, כיון שהוא לתענוג ולא לרפואה (וכ"מ בב"י שם סי' שכז ס"א דרק אם מוכחא מילתא שזה לרפואה והיינו שיש לו מכה). וכ"מ מלשון הקצות השלחן שהביא הילקו"י שם (עמ' עו) שלא נאסר רק אם העור יבש וסדוק, ע"ש. וכ"מ מד' המ"ב (סי' שכח ס"ק ד). וכ"מ מד' הט"ז (שם ס"ק ב). וכן מד' כה"ח (שם אות י). וכ"פ בש"ע המקוצר (שבת עמ' רלה הע' ד) שכאשר יש יובש, לא חשיב מריחה עליו בגדר רפואה, ע"ש. וכ"פ בשו"ת אדני פז (ח"ב חיו"ד סי' עד). והנה מילתא דמסתברא הוא שכאשר המריחה נעשית כדי למנוע יובש אין בה רפואה והוי לתענוג בעלמא וסברת האול"צ והשש"כ קשה לי. ולגבי איסור ממרח. הנה אם יבליע היטב בתוך העור על ידי מריחה, ליכא בזה משום ממרח דלא שייך ממרח בכה"ג אלא אם כן רוצה בקיומו של הדבר שמתמרח, כממרח רטיה ושעוה וכמש"כ כיו"ב במ"א (סי' שטז ס"ק כד) עמש"כ מרן בש"ע (שם סי"א) וז"ל, לא ישפשף ברגלו רוק ע"ג קרקע משום דמשווה גומות, אבל מותר לדרסו לפי תומו, שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות. ואע"ג דממילא ממרח הוא, כי לא מכוין, שרי משום מאיסותא. וכתב המ"א, דמשמע שע"ג רצפה שרי לשפשפו, דליכא בהכי חשש אשוויי גומות לדעת מרן המחבר בסי' שלז (ס"ב) שמתיר לכבד הבית כשהקרקע מרוצף. וכ"ה בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב). וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו, וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, עכ"ל. וכ"כ התוספת שבת (שם ס"ק ל). והתפארת ישראל בכלכלת שבת (סי' ל). והמ"ב (שם ס"ק מט) והערוך השלחן (שם ס"ק לב), ע"ש. וע"פ ד' המ"א הנ"ל דלא שייך ממרח אלא כשממרח דבר ע"ג חבירו, אבל אם רוצה שיבלע לית לן בה, כתב הגאון מהרש"ם בדעת תורה (סי' שכח סט"ו) שמותר בשבת לשפשף ולמרוח משחה על מכה של חולה שאין בו סכנה עד שתהא המשחה נבלעת בגוף החולה וליכא איסור משום ממרח כיון שכל רצונו שתהיה נבלעת בגופו, ע"ש. וכ"כ הרב ערך שי על ד' הש"ע (סי' שכח סכ"ו). ובשו"ת מטה לוי (ח"ב חאו"ח סי' כא) כתב דלא שייך ממרח במשחה שהיא רכה ולא הוי אלא כמו סיכה בעלמא. ועי' גם בספר יד יוסף (על הש"ע שם ס"ק כו) שכתב שלא שייך מירוח בחלב אלא בשעוה, ע"ש. והגאון רח"פ שיינברג כתב שאיסור מירוח לא שייך אלא כשמקפיד על השיווי של הנמרח כעין כוונת הממרח שמקפיד על השיווי דבעינן מלאכת מחשבת (הו"ד בספר תורת היולדת, עמ' שפד). ולפ"ז לא שייך מירוח במשחה על גבי חולה. ובשש"כ (פל"ג הע' נח) פסק ג"כ כד' המהרש"ם. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כ וח"י סי' לא אות יא) שכל שמתכוין שהמשחה תהיה נבלעת לגמרי בגוף, ליכא משום ממרח. ועי' בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' קלד בבאו') שהביא כל זה וכתב שאף שהעלו כמה מאחרוני זמנינו להחמיר (א"ה – חזו"א אור"ח סי' נב ס"ק טז, שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לג וח"ה סי' לא אות ג. ועי' בחוט שני ח"א פי"ד ס"ק א עמ' קטז) העיקר להקל לחולה שאין בו סכנה, ע"ש. והנה נראה עוד להוסיף דאף אם יש לו עור סדוק אפשר להקל אם החל בטיפול במשחה לפני השבת שבספר החיים למהר"ש קלוגר הביא דמנהג העולם הוא להקל אף במיחוש בעלמא באופן דהתחילו לשתות קודם השבת. ועיקר סברתו דכיון דצריך לקחתה כבר כמה ימים וכבר התחיל לקחתה קודם השבת, הרי מסתמא הכין את התרופה מקודם שבת ושוב לא שייך למיגזר משום שחיקת סממנים, ע"ש. וכ"ה בספרו שנות חיים (ח"א סי' קנב או"ק ה). ואם כן, גם הכא שמשתמש במשחה כמה ימים לפני השבת, שרי להמשיך. גם בספר דינים והנהגות הביא בשם החזו"א דבאופן דהמיחוש הוא מיחוש הנמשך כמה ימים, אפשר להקל לשתות התרופה, ע"ש. והעירו על ד' האחרונים הנ"ל מד' הש"ע (סי' שכא סי"ח) דמוכח שאין דעתו כך. והשש"כ (פל"ד הע' עו) כתב בשם הגרש"ז אויערבאך דהא דמותר לקחת תרופות כאשר התחיל כבר בערב שבת הוא באופן שההפסקה תגרום לו נזק או שהרפואה הוא דווקא מספר ימים רצופים אשר מוכרח להיות שבת ביניהם אז יש להקל, ע"ש מש"כ בזה. וע"ע בשלחן שלמה (רפואה, ח"ב עמ' קעג). ואם כן גם הכא שמניעת המשחה שהתחיל לקחתה לפני השבת גורמת ליובש שהרי היד באה במגע עם מים הגורמים בין היתר ליובש ונמצא דאיכא נזק ושפיר דמי למשוח משחה בשבת וכמו שכתב בשלחן שלמה (שם).
