והנה ראיתי שבשאלה כגון זו נשאל בשו"ת חוות יאיר (ח"ב סי' רז) וז"ל, ראובן רץ לקול השמש המכריז ברחוב לקידוש לבנה ומפני מרוצתו פגע בחנות של לוי העומדת לפני פתח ביתו ושפך כד של שמן והפיל כמה כלי זכוכיות ושיברן ותבעו לוי לדין. והשיב ראובן כי רץ ברשות לדבר מצוה רבה כזו כמו שאמרו (סנהדרין מב.), אילו לא זכו ישראל רק לקבל אביהם שבשמים. וקי"ל בכה"ג (ב"ק לב.) ברץ בע"ש בין השמשות פטור בנזקי חבירו. וחבירו שהיה יודע ספר התחכם לפי דעתו להשיב, כי ענין וטעם שהרץ חייב בנזק המהלך הוא מפני דהוי ליה הרץ משנה, כי דרך בני אדם להלך ברה"ר לא לרוץ לכן לא נזהר המהלך ממנו כי בא פתאום בחוץ לסדר עולם, ולכן בע"ש בין השמשות שרץ ברשות ודרך בני אדם לרוץ ולכן פטור דה"ל לזה שמהלך להיזהר ולילך מן הצד. ואם כן, דווקא באדם הניזוק. משא"כ בהזיק כלים דלא שייך טעם זה, אפי' רץ ברשות. ותדע דאם לא כן הטעם, למה פטור הרץ ברשות, אם משום דנחשבו נבהל ונחפז בלי זמן לנתינת לב למה שלפניו ה"ל כאונס, קשה, הלא נזק חייב גם באונס ואפי' נפל מן הגג ברוח שאינו מצויה כמו שנתבאר בחו"מ סי' שעח (ס"ב) ע"ש בסמ"ע וסי' תכא (סי"א), וכי אונס של הרץ גדול מזה. אלא ע"כ הטעם משום דה"ל לחבירו להיזהר. ועוד טען לוי דלא פטרו רז"ל לרץ בע"ש אלא דווקא בר"ה ממש שכל היום עוברים ושבים שם רבים ובע"ש בין השמשות גם כשרצין ברשות הוא. משא"כ החנויות העומדות לפני פתחי הבתים, אינם רק צדדי ר"ה ואין דרך בני אדם לילך שם דרך עוברם ברשות הרבים כששלום בעיר וממילא ג"כ אין דרך לרוץ שם והריצה אפי' בערב שבת בין השמשות לאו ברשות הוא. תשובה, נראה דחייב ראובן לשלם ולא משום טענת לוי דטעם הרץ ברשות דפטור משום דה"ל למהלך ברה"ר להיזהר ממנו והוליד מזה דדווקא כשהזיק אדם המהלך. אין הטעם נכון דאם זה משנה ורץ פתאום אין סברא דמוטל על בני אדם שבר"ה להיזהר מזה על כי כמנהג יהוא ינהג (מלכים ב פ"ט, כ). וא"כ נמי לפוטרו גם בנזקי כלים ונאמר מפני שרץ ברשות מוטל על כל בעלי החנויות להכניס כליהם. ולא דמי למזהיר ממש ובענין דרך עולם כמו (פ"ג דב"ק מ"ה) בעל חביות ראשון ועומד לפוש ומזהיר לבעל חביות שאחריו שיעמוד. ומה שביקש להוכיח טעם זה מפני דא"א לומר דע"כ פטור מפני דה"ל הנזק כאונס מפני דמה שרץ הוא ברשות הלא ק"ל אפי' אונס גדול דנפל מן הגג, חייב. לכאורה הוכחה נכונה היא מפני קושיא אבל באמת ל"ק מידי והנה כשל עוזר ונפל עזור. דלא ריבתה תורה בנזק אפי' נאנס המזיק רק כשהזיקו בגופו או בממונו ברשות הניזק. והכי מבואר בלשון הרמב"ם (פ"א מהל' חובל ומזיק הט"ז) בהדיא, לכן כל שרץ ברשות ה"ל כרשות עצמו ולפחות כחצר של שותפות. משא"כ כשרץ שלא ברשות, הו"ל בחצר של אחרים שאין לו רשות בהם, וק"ל. וההוא דנפל מן הגג נמי מיירי בשנפל לחצר חבירו הניזוק וכך מבואר המשך ד' הטור וש"ע סי' שעח (ס"ד). וגם משום טענת לוי השניה שטען דלא פטרו לרץ רק ברה"ר ממש לא בצדדי ר"ה, לא ברירא לי להוציא ממון, אף כי סברא נכונה היא מן הסתם, משא"כ כשקורין לקידוש הלבנה שכל הקהל נאספים פתאום דרך ההולכים לילך אל אשר יהיה שמה הרוח מיד בצאתו מפתח ביתו באמצע ובצדדים, והו"ל הכל ברשות. רק טעם שנ"ל שראובן חייב דאין למידין כלל מרץ בין השמשות בע"ש דבהיל טובא שהרי הוא ספק לילה והוא זמן מועט לפני הלילה ממש לכל היותר כדי הילוך אלף ות"ק אמה (כמובא בטור וש"ע אור"ח סי' תרח ס"א). ואת"ל דמצוה זו דרבנן גדולה מאוד, הרי אפשר לקדשה ביחיד. והא ד"ברוב עם" וגו', אינו כדאי שיפטר הרץ. וה"ה ה"נ הרץ לבית הכנסת. אע"פ שיש לו בגמ' (ברכות ו:) אסמכתא מקרא לרוץ וגדול שכר אמנה, קדיש ו'ברכו' והתפילה עם הציבור. וכ"כ הב"י (חו"מ סי' שעח ד"ה ומ"ש רבינו אחד) בשם המרדכי (ב"ק רמז לט) שאין ללמוד שאר דבר מצוה מע"ש בה"ש. עוד היה נראה לכאורה לחייב ראובן מפני דלא פטרינן לרץ בע"ש בכל גוונא. דרש"י פי' (ב"ק מח רע"ב ד"ה חייבין) דאותו סוגיא דרץ חייב ורץ בע"ש פטור דדף לב (ע"א) מיירי הכל בהוזק בו חבירו. ומייתי לה הסמ"ע (סי' שעח סק"ו). ובאמת מש"כ בשם רש"י בפי' הוזק לא מצאתי, ומ"מ ממילא מישתמע. וא"כ דמש"כ בסוגיא (ב"ק לב) מיירי דווקא בהוזק, ה"ה ה"נ הא דפטר איסי ברץ בע"ש מיירי בהוזק. ולפי מש"כ הסמ"ע שפירושו שהמזיק עומד במקומו, משא"כ בהזיק ודאי חייב. א"כ בנידון הנ"ל דחנות עומד וזה רץ אפי' בע"ש בה"ש היה חייב. והכי משמע לשון הש"ע (שם ס"ח) והוזק המהלך ברץ. וכ"כ הטור. ועי' בו (בטור) שהרמ"ה חולק ע"פ' רש"י. וכן הרמב"ם (פ"ו מהל' חובל ומזיק ה"ט). וחלילה להכריע בין גדולתן. רק שלא הבנתי איך יתכן בשניהם רצים ואפי' אחד רץ ואחד מהלך הוזקו לפי' רש"י לדעת הסמ"ע (שם) שפי' שהניזק הולך בצידו וניזק ממנו והמזיק עומד במקומו. ועוד קשיא מיניה וביה שאמר שם בגמ' (ב"ק מח רע"ב) שניהם ברשות, שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה חייבים, ומשמע ודאי הא אחד ברשות ואחד שלא ברשות והזיק זה שברשות את זה דשלא ברשות, פטור. והיינו ממש אחד רץ ואחד מהלך כמש"כ בש"ע (שם ס"ז) לשון לפיכך. וא"כ א' רץ וא' מהלך אפי' הזיק המהלך ברץ, פטור. והוא מה שאמרו בגמ' דברשות פטור. ורש"י (שם ד"ה דברשות) ביקש לתקן זה במש"כ וז"ל, דברשות פטור בין היזק דבידיים בין הזיק דממילא ובדלא ידע ליה. רק שדעתי קלושה מלהולמן איך הזיק בידיים ולא ידע ליה. ועוד דא"כ לא סיפא רישא. ובטור וש"ע ורמב"ם לא ביאר כלל דין ניזק הרץ במהלך. סוף דבר צריך נגר להלום שני הסוגיות דבש"ס לפי' רש"י ולדעת הרמב"ם לכן הייתי קוהה לחייב ראובן מצד זה. ומחוורתא דחייב מדברינו הראשונים דאין ללמוד מע"ש בה"ש שכתב הב"י בשם מרדכי, ע"ש שג"כ משמעות דבריו לפטור בע"ש בה"ש גם בהזיק רק שלא בכוונה ותו לא מידי, ע"כ. אתה הראת לדעת דדעת החוות יאיר לחייב את המזיק בכהאי גוונא. ושמא יש לומר דמה שפטרו את המזיק בבין השמשות הוא באופן שהזיקו אחד את השני אבל לא באופן שהזיק את הרכוש של הזולת. וק"ו היכא דמוכח שרץ מהר לברכת הלבנה כדי להספיק להגיע לעוד מקום לאחר מכן דדמי לכאורה למש"כ הרמ"א בשם הר"ן (פ' המניח) בסי' שעח (ס"ח) דדווקא היא דתלינן דרץ לצורך שבת, אבל אם ידוע דאינו רץ אלא לשאר חפציו ולא שייכי ביה צורך שבת, חייב כמו בימי החול [והאמת יש לדון מה הדין כאשר רץ גם למצוה וגם לעסקיו הפרטיים. ועי' בסמ"ע (שם ס"ק יא) שכתב, ז"ל הרמב"ם (פ"ו מהל' חובל ה"ט) דרץ ברשות כדי שלא תיכנס שבת והוא אינו פנוי, עכ"ל. ולשון זה משמע לכאורה אפי' רץ בעסקיו לגומרם קודם שבת מיקרי ברשות. אבל ממש"כ מור"ם אחר זה, מוכח דס"ל דווקא דרץ בעסקי צרכי שבת מיקרי ברשות, ע"ש. ושמא גם הכא לפי הרמב"ם שרץ לברכת הלבנה וגם לעסקיו הפרטיים מקרי לצורך מצוה. ואמנם יש לחלק דהכא רץ גם לצרכיו האישיים משא"כ התם דרץ לצורך מצוה והוא לצורך שבת והכל לתכלית המצוה ולכן פטור. וכל זה מדובר אם היה שוגג בדבר, אבל אם היתה פשיעה מצידו, חייב כדמוכח שם בס"ז)]. ולכן על המזיק לשלם דמי הפנס של בעל הרכב.
