האם בכור נוטל פי שנים מכסף המונח בבנק
אחרונים האריכו לדון בכמה עניינים שיש ללמוד מהם מה חשוב ראוי ומה חשוב מוחזק. אחד הנידונים הובא בפתחי תשובה [ס"ק ד] לגבי שטר עיסקא אי הוי ראוי או לא, והביא בשם נתיבות המשפט [ס"ק ד] שכתב וז"ל: ואם הוא שטר עיסקא מבואר בתשובת דברי ריבות [סימן עח] דאפ"ה הוי ראוי, אף שאסור להמקבל להוציאן רק לצורך העיסקא, ומסתבר טעמיה דהא מחוסר גוביינא הוא, וגם לאו הני מעות שבק אבוהון כדאמרינן בב"ב [קכה, א] עכ"ל.
מאידך, ציין הפת"ש לדברי שער משפט [שם ס"ק ב] בשם הרדב"ז [ח"ג סימן תקסד] והפני יהושע [ח"ב סימן קד'] דפלגא פקדון מיקרי מוחזק אך פלגא מלוה הוא ראוי ולא נוטל ממנו הבכור פי שנים. ואילו שער המשפט בעצמו חולק על הרדב"ז ודעתו שלמעשה הבכור נוטל פי שנים בכל העיסקא כמו בשאר פקדון שהוא ביד אחרים אפילו מחלק המלוה. ע"ש.
כמו כן דנו אחרונים לגבי כספים הנמצאים בבנקים, אי הוי מוחזק או ראוי, יש שדימו הבנקים לשטר עיסקא ויש שמחלקים כדלקמן. בספר גנת ורדים [אה"ע כלל ד סימן יט] ובשאילת יעב"ץ [ח"ב סימן לא] ובחיים שאל [ח"א סימן עד] נקטו שמעות הנמצאים בבנקים חשובים ראוי. אמנם, אין ראיה גמורה מפוסקים אלו לימינו בארץ ישראל שכל ההפקדות בבנקים הם חצי מלוה חצי פקדון, ובזה יתכן שהדבר תלוי במחלוקת הנ"ל, אם עיסקא נחשבת לראוי או למוחזק.
והנה למעשה פוסקי זמנינו האריכו בנידון זה, בשו"ת משנה הלכות [חלק יב סימן תלח] נקט שכל כסף הנמצא בפקדון בבנק, אף בחשבונות בנק בחו"ל [שאין שם היתר עסקא] נחשב למוחזק ולא לראוי, ואף על גב שהבנק אינו מחזיר את אותם המעות שהמפקיד נתן להם אלא מעות אחרים, מ"מ לעולם יש לו מעות בבנק כפקדון, ואסור להם להוציאם, רק באופן שבכל עת שיבואו הבעלים ויבקשו מיד, חייבים להחזירם, וכמו כן יש להם כנגד כסף זה, מעות שמונחים בבנק המרכזי, והו"ל הכסף מונח בלי שום חוסר גוביינא, אלא צריך לבקש הפקדון ויחזירהו לו או לשלוחו. יעו"ש.
ויעוין בתורה תמימה [דברים כא אות קכו] שהעלה כן למעשה וז"ל: ומכש"כ שהשטרות החבריות המדיניות והבאנקי"ם נקראים מוחזק ממש, אחרי שחליפתם על כסף הוא דבר המצוי ורגיל בכל מקום ובכל זמן… ולדעתי דבר זה יוצא גם מגדר הספק, עכ"ל.
מאידך, בשו"ת שבט הלוי [ח"ד סימן רטו] כתב וז"ל: לפ"ז באמת פה בא"י שההיתר לקחת הרווחים מהבנקים נבנה על יסוד ההיתר של היתר עיסקא שהיא מחצה מלוה מחצה פקדון, א"כ בחצי הסכום שמכח פקדון איכא דין בכור דפי שנים. ומ"מ עדיין לבי מהסס כיון דהלב יודע דעיסקות של כהיום ע"פ המבואר בפוסקים [יו"ד סימן קעז] גם חצי הפקדון אינו עומד להחזירו בעין, והוא מוציאו ומחליפו כאוות נפשו, ולא נקראו הני כספים מעין דשביק להו אבוהון…, אם בזה גם פקדון הוי ראוי… וקשה להוציא ממון מיורשים גם בא"י, עכ"ל שבט הלוי. ויעוין בפתחי חושן [ירושה פ"ב סעיף לו] שנקט בפשיטות שבכל מקרה הכסף בבנק נחשב לראוי ולא למוחזק גם בארץ ישראל שיש היתר עסקא.
והנה כשיש ספק אם הכסף נחשב למוחזק או לראוי, יעוין בפת"ש [סימן רעח ס"ק ג] שכתב וז"ל: כתב בספר שער משפט [ס"ק א] יש להסתפק כל היכי שהפוסקים חולקים אי הוי ראוי או לא, היכי לידיינו דייני, אי נאמר דהבכור אינו נוטל כלום, משום דדמי למי שנסתפק לנו אם הוא בכור… או דילמא שאני התם שהספק הוא אם הוא בכור כלל, וא"כ אין ידוע אם הוא יורש כלל, לכך אינו נוטל כלום מספק…, משא"כ הכא דודאי בכור הוא, אלא דהספק הוא בהממון אם הוא מוחזק או לא, י"ל דחולקים…, וצ"ע לדינא, עכ"ל.
מאידך, יעוין בשו"ת בעי חיי [סימן רו] שנקט שכל שיש ספק אם הבכור מקבל חלק ירושה או לא, הפשוט נחשב למוחזק, והבכור לא נוטל פי שנים מספק.
ומאידך, בדברי גאונים [כלל יב סימן ה] כתב על דברי השער משפט, שלא ראה את דברי הפרח שושן [חו"מ סימן ב] שהעלה לדינא שאם הממון אינו ביד הבכור, חולקים את הכסף, ואם הממון הוא ביד הבכור לא מוציאים מידו. ולכאורה ה"ה בעניננו, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל, מה הדין כאשר ספק אם הכסף הוא ראוי או מחוזק, וצ"ע לדינא. והנה לענין מעשה אומר הגר"י זילברשטיין שליט"א בשם מרן הגריש"א זצ"ל שבחו"ל הפקדה בבנק נחשבת לראוי כמבואר בגינת ורדים, אבל בבנקים של יהודים העושים היתר עיסקא, הרי חצי הוא פקדון וחצי הוא מלוה, והחצי הפקדון נחשב למוחזק.
והוסיף הגריש"א זצ"ל שאדם שהוריש לבניו נכסי דלא ניידי הרשומים בטאבו על שמו ועל שם אשתו, הרי שאם כוונת המוריש היתה שחצי מנכסיו יהיו שלו וחצי השני של אשתו, בזה אין הבכור נוטל פי שנים בחצי של אשתו, אבל אם כוונת המוריש היתה להבריח מבעלי חוב, או למעט במיסים, או לא להשביע, או כל מטרה אחרת, אולם לא נתכוין שחצי הנכסים יהיו של אשתו, בכה"ג נוטל הבכור פי שנים, למרות שאי אפשר למכור את הנכסים ללא הסכמתה. והוא הדין כשיש בכספת של הבנק פקדונות, כמו כסף, זהב, פלטינה, ומשלמים עבורם דמי שמירה, ואי אפשר להכנס שם אלא ברשות הבנק ובנוכחותם, בכל זאת הרי זה פיקדון, והוא בבחינת מוחזק והבכור נוטל בהם פי שנים. וכן הדין בניירות ערך שאפשר למכרם בכל עת ובכל רגע, הרי הם בבחינת מוחזק. [עכת"ד החשוקי חמד].
אולם, לענ"ד נראה שלכאורה כל כסף הנמצא בבנקים בימינו דינם ככסף ראוי ולא מוחזק, כיון שהבנקים משתמשים במעות לכל מיני עסקים ולאו הני מעות דשבק אבוהון… ולא תמיד הכסף הוא בנמצא, אם מדובר בסכומי כסף גדולים, דאפילו אם יבוא המפקיד וידרוש את כספו, הבנק ידחה אותו לכמה ימים עד שיוכלו לקבץ את הכסף מבנקים אחרים. ויש פוסקים שמחלקים בין סכום כסף גדול לקטן, שבכסף קטן כיון שזמין באופן תדיר ויכול למשוך כספו מתי שירצה יחשב מוחזק, ואילו סכום כסף גדול שאינו יכול לקבלו מתי שרוצה יחשב לראוי, וכן סובר הגר"א פרץ שליט"א.
מיהו, קשיא לי למאי דנקטינן שצ'ק בימינו דינו ככסף גמור לכמה מגדולי אחרונים, א"כ עצם העובדה שיכול המפקיד לכתוב צ'ק על כל סכום שרוצה, ועובר לסוחר הוא, א"כ מה איכפת לנו אם הכסף לא זמין תמיד, סוף דבר יכול זה לכתוב צ'ק שיש לו תוקף ככסף ממש ויכול לקנות בו כל דבר אשר חפץ בו, ולפ"ז ודאי שנחשב הכסף בבנק למוחזק.
ובשו"ת יביע אומר [ח"ח חו"מ סימן ח] העלה בהאי לישנא: בשו"ת תבואות שמש לידידנו הגר"ש משאש נר"ו, וראיתי אליו [בחלק חו"מ סימן א], שישב על מדוכה זו, ואסיפא דמילתא כתב להכריע מסברא שנידון הבנקים אינו דומה למלוה כלל, אלא יש למעות דין פקדון, כיון שהבנקים מוכנים ומזומנים בכל שעה ובכל רגע להחזיר הכסף המופקד בכל עת שידרוש בעל המעות, ואפילו בחתימת ידו על השיק בלבד יוכל להוציא כל המעות או מקצתם בכל עת וזמן שירצה, וא"כ מי שם פה לומר דבכה"ג הוי ראוי, וכל דברי האחרונים בזה אינם אלא בבנקים שבזמנם שלא היו מתוקנים כל כך כמו בזמן הזה, וגם לא היה בטחון גמור בהנחת הכספים שם, וגם לא היה להם קרנות גדולות כראוי, ובהרבה מהם כליא קרנא שלהם, משא"כ בבנקים של זמנינו וכו'. ע"ש. ועמו הסליחה, שסוף סוף כיון שהופקדו ע"מ שיוכלו להוציאם, ולא להשאירם בעינם, ולאו הני מעות שבק אבוהון, לא יצאו מכלל מלוה, דחשיבא ראוי ולא מוחזק, וכבר כתב בשאלת יעב"ץ הנ"ל, שאפילו פקדון ממש המופקד אצל שולחני, נחשב ראוי, כיון שיש לו רשות להשתמש במעות ההם, וכ"ש המעות שבבנקים שבודאי מוציאים אותם תיכף ומיד לכל דורש מהלקוחות הרבים שלהם. וזה ברור. (ויש לי להעיר עוד בדברי התבואות שמש הנ"ל, שלא הזכיר הרבה מהאחרונים הנ"ל. ודו"ק). והן עתה בא לידי שו"ת עמק התשובה ח"ג [סימן קיז] וראיתי שגם הוא סובר שהמעות שבבנקים חשיבי מוחזק. ע"ש. ואין דבריו מחוורים, והעיקר כמו שכתבנו דחשיבי ראוי.
וכן ראיתי להגאון רבי אליהו ילוז בשו"ת יש מאין [ח"א אה"ע סי' כה, דפ"ג ע"ב] שהביא להלכה דברי מרן החיד"א בחיים שאל ח"א [סי' עד] בשם הגנת ורדים והשאלת יעב"ץ, שהכסף המופקד בבנק נחשב ראוי, שניתן להוצאה, ולכן פורעים רבית למפקידים כו"כ לשנה בשכר המתנת הלואתם, ושגם הרב שער אשר, הביא בשם מהר"ח חזן ומהר"א אריפול שעומדים בשיטת הגינת ורדים, שאע"פ שההלואה שבבנקים היא בטוחה מאוד, מ"מ שם הלואה עליה, וחשיבא ראוי, הואיל ומחוסרת גוביינא, ולא הוי בכלל "אשר ימצא לו", ואפילו אילו היו שאר הלואות נחשבים מוחזק, הלואות שבבנק חשיבי ראוי וכו'. ואף שהחיים שאל סיים שבספר שתי הלחם מחלק בענין הבנקים.
וע"ע בשואל ומשיב [מהדורא ה' סי' עא] שצידד שגם הכספים שבבנקים בשעת מלחמה וכיו"ב עולים ויורדים ולכן לא חשיבי מוחזק, וסיים בצ"ע, מ"מ אין ספקו מוציא מידי ודאי של האחרונים הנ"ל שלא חילקו בדבר, וגם הרב יד אהרן הביא דברי הגנת ורדים להלכה. הילכך העיקר שיש למעות שבבנקים דין ראוי. ע"ש. וכן נ"ל עיקר להלכה ולמעשה, עכ"ל.
ובספר דרכי חושן האריך בדין זה וכתב שבדק בבנקים רבים בזה"ז והעלה שגם בחלק הפקדון הנמצא יש לו דין ראוי. והביא דברי שבט הלוי הנ"ל שהסתפק בחצי הפקדון מה דינו. והשיג הדרכי חושן על היביע אומר שהקשה על שבט הלוי באומרו שהוא דיבר על חצי פקדון ואילו כל האחרונים שמהם הקשה היבי"א דברו על בנקים של גויים שהכל מלווה. ולענ"ד הטעם שהיבי"א לא נחית לחלק בין מלוה לפקדון כיון שלדינא אין נפק"מ בזה היות וכל כסף הנכנס לבנק הוא בגדר "לאו הני מעות דשבק אבוהון", ולא משנה אם זה מלוה או פקדון, ולכן לא חילק בזה ופשוט. ובזה לא קשה מידי מה שהתקשה הדרכי חושן בדבריו.
ובשו"ת ויאמר יהודה [סימן עה] כתב דיתכן לומר שחלק הפקדון המונח בבנק אין זה בגדר הלוואה אלא רק שמירת כסף, ויכול המפקיד להוציא את אותו כסף בכל עת שירצה. והוסיף דהיות ואין שויות לגוף שטרות הכסף אלא שמקובל ע"י בנק ישראל להחשיב זה לכסף, הוי כמי שכותב צ'ק לחבירו דדין אחד להם. ע"ש. ולענ"ד גם סברא זו לא מעלה ארוכה, דסו"ס לא הני מעות דשבק אבוהון, ועל שמירת הכסף הבנקים גובים עמלה. ואכמ"ל.
העולה מכל:
דעת המשנה הלכות שכסף בבנק נחשב מוחזק, וכן דעת התבואות שמש. ואילו דעת שבט הלוי שכסף בבנק נחשב לראוי, וכן דעת היביע אומר ועוד פוסקים רבים שהביא בתשובתו, ע"ש. ואילו לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל יש לחלק בין בנקים בחוץ לארץ שנחשב ראוי, לבנקים בארץ ישראל שחצי הפקדון נחשב למוחזק, וחצי ההלוואה נחשב ראוי, מחמת היתר עיסקא שעושים. אולם, בספר פתחי חושן הנ"ל העלה שבין בחוץ לארץ בין בארץ ישראל כסף הנמצא בבנק נחשב כראוי וכדעת האחרונים הנ"ל, ואילו הגאון הרב זילברשטיין שליט"א נשאר בצ"ע.
ומ"מ, מידי מחלוקת לא יצאנו ואם תפס הבכור כסף הנמצא בבנק אין מוציאין מידו, ואם לא תפס נראה שיכול הפשוט לטעון קים לי כאותם אחרונים הסוברים שכסף בבנק נחשב ראוי וחולקים בו בשוה. בשורות טובות!
