בחידושי רעק"א [על הדף] הביא לשון הרמב"ם [פ"ו ה"ט נחלות] שדוקא העובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, "אבל שאר ירושותיהן מניחין אותן לפי מנהגיהן". וביאר הרב המגיד דהטעם הוא שלא מצינו שיהיה סדר נחלות אלא לישראלים לבד. ע"כ. ומבואר, שלמדו בדעת הרמב"ם דאין לגוי סדר נחלות, ורק הבן יורש את אביו ותו לא.
וכתב [שם] הריטב"א "וכי תימא מאי איכפת לן, ותירץ דנפקא מינה לענין גזילו של עכו"ם האסור כדאיתא בהגוזל, שאם יש לו נכסים מאביו אם יש לו ירושה יש בהם משום גזילה, ואם לאו אין בהם משום גזילה דהפקירא נינהו". ע"ש. ובשו"ת פרי יצחק [להגאון ר' יצחק בלאזר זצ"ל ח"ב סימן ס] כתב להדיא דדעת הרמב"ם דדין תורה רק הבן יורש את אביו, ואילו שאר היורשים הם מדרבנן. ובספר המפתח [על הרמב"ם] הביא שיש גירסא ברמב"ם שכתוב בבירור לשון ד"מדבריהם שאר ירושותיהן מניחין אותן לפי מנהגיהן". ע"ש. ובספר תורה תמימה [הערות ויקרא פרק כה הערה רסה] ביאר ג"כ טעמו של הרמב"ם, משום דבאמת אין שייך שינהג בהם סדר נחלות כפי המבואר בתורה בפרשת נחלות, אחרי דמפורש הקדים הכתוב לאותה פרשה "ואל בני ישראל תדבר לאמר" וגו', ורק ירושת אביו מדאשכחן רמז בתורה, ע"כ צ"ל דיורש את אביו, אבל אין לך בו אלא חידושו דרק את אביו יורש, ושאר סדרי ירושות בשאר קרובים קיימו במנהגיהם. ע"כ. וכן הבין בספר פת"ח [פ"א הערה מג]. ע"ש.
ובדף על הדף כתב דבקובץ הערות [סימן ס"ד אות ג'] הביא ראיה לדברי הרמב"ם מקרא בברית בן הבתרים [בראשית ט"ו ג'] דאמר אברהם: "הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי". והיינו שאליעזר יחזיק בנכסיו מדין הפקר, כיון שלא היה לו בן, וקשה הרי היה לו לאברהם שאר קרובים, ואמאי לא ירשו הם, וחזינן מזה דאף דגוי יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר קרובים אינם יורשים בגוי.
ולפ"ז פירוש הדברים הם שאם מת הנכרי ולא השאיר בן אזי כל נכסיו הפקר, וכ"ז מדין תורה. אולם, היות ויש להם מנהג בדבר ודינא דמלכותא דינא בפרט בחו"ל, אזי מכח זה אסור לקחת.
ואילו הגאון ר' יצחק דוד אלטר שליט"א הביא ראיה להיפך מהא דכתב רש"י בבראשית [י"ג ב'] שרועי לוט אמרו נתנה הארץ לאברהם ולו אין יורש ולוט יורשו. משמע ששייך ירושה גם בשאר קרובים. וכן הביא ראיה זו בקובץ שיעורים [ב"ב אות שנח]. ע"ש.
וכ"כ המאירי בקידושין [יז, ב] להדיא בזה"ל: ויורש את אביו ושאר מורישיו, ואין אומרין שיהא כל המחזיק בהן זוכה בהן אלא כל המחזיק בהן צריך להחזיר וכל שהוא מעכב הרי הוא גזל בידו והרי גזילו אסור. עכ"ל. מוכח דסבירא ליה שהגוי יורש גם את שאר יורשיו מן התורה. ולא הזכיר דברי הרמב"ם הנ"ל. והפת"ח [שם] סיים שכן הוא ג"כ בשו"ת חת"ס [יו"ד סימן קכז].
ושו"ר בשו"ת מנחת שלמה [ח"א סימן פו] שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב דבמנ"ח [מצוה ת'] לאחר שהעתיק פסק זה של הרמב"ם כתב שם "ואיני מבין דברי הר"מ דשאר ירושות מניחים אותם כמנהגם לאיזה צורך כתב זה, דהו"ל לכתוב דרק זה הוא מה"ת, ונ"מ ביורש ואסור לגזול ממנו, אבל אם אין לו בן דאין לו יורש מה"ת הו"ל נכסיו הפקר כנכסי הגר, עכ"פ האמת כן הוא דחוץ לירושת האב כיון דאין שום יורש מה"ת הו"ל כנכסי הגר כן נראה ברור" עכ"ל.
ואילו המנחת שלמה כתב עליו דדבריו צ"ע, כי יותר נראה לומר שהרמב"ם סובר דרק נחלת בן ניתנה להם מה"ת, ואין שכל האנושי שלהם יכול להפקיע נחלה זו מן הבן, אבל ביחס לשאר יורשים שפיר יש להם כח להחליט שאח קודם לאב, וזה נהפך לנו לדין ואסור לישראל לגזול מהאח וליתן להאב. ע"ש. ומשמע מדברי המנחת שלמה שהבין בדעת הרמב"ם שיש לגוי ירושה גם בשאר קרוביו מן התורה, רק שלגבי שאר יורשים הולכים אחר מנהגם.
וכן ראיתי דבשו"ת עטרת פז [ח"א כרך ג חו"מ סימן יג] הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב להדיא דאין ר"ל דרק ירושת הבן הוי דאורייתא, וירושת שאר היורשים לא הוי מדאורייתא. דלעולם י"ל דס"ל להרמב"ם דאף ירושת שאר היורשים הוי מדאורייתא, אלא ר"ל דסדר ירושותיהם הוי לפי רצונם כפי שרוצים לנהוג, כלומר דאם אין לו לגוי זה שמת בן ויש לו אב ואח, דלפי התורה האב קודם, אבל בגוי הולכים לפי מנהגם שאם הם נוהגים שהאח קודם לאב, אה"נ דהאח קודם, אבל מ"מ לעולם אף ירושה זו הוי מן התורה, וכמו שהבן יורש את אביו הגוי דבר תורה, אלא שבשאר היורשים אחרי שאין בן התורה נתנה להם לעשות הסדר לפי רצונם.
ורק אפשר דבהא פליגי הרמב"ם והמאירי, דהמאירי שכתב "הרי היא בכלל ירושה של תורה ויורש את אביו ושאר מורישיו" וכו' ר"ל דלעולם אף בגוי סדר הירושה הוא כשל תורה בישראל דהיינו בן, אב, אח וכו'. אבל הרמב"ם סובר דאחרי הבן הכל הוא כפי מנהגם, ואם נוהגים דהאח קודם לאב האח קודם, אבל לעולם בעצם דין הירושה כו"ע מודו בין הרמב"ם ובין המאירי דלא רק הבן יורש את אביו הגוי דבר תורה אלא ה"ה גם שאר יורשי הגוי יורשים אותו מן התורה כגון האב והאח וכו'. ודין זה כתב העטרת פז שיש לדייקו ג"כ בדברי הרב המגיד. ע"ש. ושו"ר בספר דרכי חושן שג"כ פירש דברי הרמב"ם כדברי העטרת פז. ע"ש.
