עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

אם מותרים להשתמש בספרים פרטיים בבית המדרש

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 30.06.2021

שאלה:

שלום הרב אני עכשיו התחילתי ללמוד בישיבה, ולא בדיוק מבין מה המנהג לגבי ספרים פרטיים אם מותרים להשתמש בהם. כל מי שאני שואל עונה לי שמעוןו אחר, האם הרב יכול לסדר לי את הענין הזה.

תשובה:

ספרים פרטיים המונחים בבית המדרש ללא שם, האם מותרים בשימוש ללא רשות. זאת ועוד האם מותר ללמוד בספר המונח בבית המדרש הכתוב בו "אסור להשתמש ללא רשות".
מובא בב"י [או"ח סימן יד] בשם הנמוקי יוסף [יב, א ד"ה טלית] שבמקום שנהגו להניח טליתותיהן בבית הכנסת אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירו במקומו מותר, ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי [ב"מ מא, א] כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה, מה שאין כן בספרים [שם כט, ב], דשמא יבא לקרות בהם הרבה עד שיקרע מרוב משמושם. והביאו להלכה הרמ"א, ולמד מדבריו בעל המגן אברהם [ס"ק י] דאפילו באקראי אסור ללמוד בהם. ואף על גב דבסימן תל"ז [ס"ד] אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה אפילו בחסרון כיס, שאני התם דדבר מועט הוא.
מבואר מכאן שאין ללמוד בספריו של חבירו ללא רשותו, שאין אומרים ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה בדבר שיש בו הפסד בעלים. מיהו בשו"ת הרדב"ז [ח"א סימן תקכ] כתב שבזמננו כבר מחלו העולם בזה, שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו ועל דעת כן אנשים משאילים, ולא ראינו מימינו מי שמקפיד על זה, הלכך מן הסתם לומד בו לכתחילה. וכיוצא בזה כתב בערוך השולחן [סימן עב ס"א] שהיום שספרי הדפוס מצויים לרוב מותר להשתמש ללא רשות.
לאור האמור, ספרים של אנשים פרטים הנמצאים בבתי מדרשות ובתי כנסיות, מותרים בשימוש ללא בקשת רשות מבעלי הספרים, שיש לדמות נתינת ספר בבית המדרש למפקיד אצל ת"ח, שהרי כל האברכים בימנו הם בגדר ת"ח לעניין זה [כך הגדיר רבנו הח"ח את האברכים לכמה עניינים]. וכ"ז מדובר באופן עראי ולא קבוע. ושלא כתוב שום דבר בספר המגלה שדעת הבעלים להקפיד, אכן אם כתוב בספר "אין להשתמש" או שהספר נמצא בתוך איזה תיק בתחתית הארון בבית המדרש וכדומה המגלה דעת הבעלים שמקפידים, יש בזה חשש גזל.
אמנם, גם במקום שהבעלים מקפידים שלא ישתמשו בספרים שלהם כגון שכתבו בראש הספר באותיות 'קידוש לבנה': "אין להשתמש ללא רשות הבעלים", מ"מ פעמים שיש להתיר ולהשתמש בהם גם ללא רשות מהבעלים כדלהלן:
הנה הב"י בחו"מ [סוף סימן רצב] הביא בשם המרדכי [ב"מ סי' רצג] בהאי לישנא: המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה, פירש רב יהודאי גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות והני מילי בבור ועם הארץ, אבל חבר ותלמיד חכם מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שילמוד בו ואדעתא דהכי הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות כשהם מותרים דישתמש בהם, ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הפסוק [משלי ו ל] "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", שאין לבזות מי שגונב דברי תורה ומעתיקן, עכ"ל. והביאו להלכה הרמ"א [סעיף כ'] והוסיף בשם תשובת הרא"ש [כלל צ"ג סימן ג'] שבמקום ביטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים.
ובסמ"ע [ס"ק מה'] למד מדברי המרדכי הנ"ל שמותר לת"ח ללמוד בספר שהופקד אצלו גם כשהיה צרור וחתום לכשקיבלו מטעם "לא יבוזו לגנב כי יגנוב". שהרי בתחילה כתב המרדכי שדומה לשולחני שהמפקיד אצלו מעותיו על דעת שישתמש בהם, וכן הוא במפקיד ספר אצל ת"ח, ואח"כ כתב "ואפשר הטעם משום לא יבוזו לגנב וכו'" ולפי הטעם השני משמע שאפילו אם יודעים בברור שהמפקיד מקפיד מותר לת"ח להשתמש.
ונ"מ בין שני הטעמים דאילו לטעם הראשון – במקפיד, בודאי אסור, ולטעם השני גם במקפיד מותר. מיהו הסמ"ע לא סבירא ליה כהטעם השני כיון שהרמ"א השמיטו. ומ"מ הש"ך [ס"ק לה] חלק על הסמ"ע והסכים גם לטעם השני של המרדכי, ונמצא שמתיר גם בכה"ג שידעינן שהמפקיד מקפיד. אמנם המדקדק בדברי הש"ך יראה להדיא שלא התיר לת"ח אלא להעתיק מן הספר ללא חשש הפסד ובזמן שיש לו היתר שימוש ולא היתר ההעתקה, אבל להשתמש גם באופן שקיבל את הספר צרור וחתום, לא התיר בזה. וכן כתב להדיא בשו"ת חתם סופר [או"ח סימן ב] לבאר דעת הש"ך.
וכן ראיתי בשו"ת עמק ההלכה [חלק ב' סימן כח] שכך בירר השיטות, והביא ראיה לשיטת הש"ך דהיכא דאינו מתקלקל כלל שרי להעתיק אף בדקפיד וז"ל: מהך עובדא דהלל הזקן יומא [ל"ה ע, ב] שלא הניחו שומר בית המדרש ליכנס ונתלה וישב על פי ארובה לשמוע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון, והרי שומר בית המדרש בודאי לא היה כמוכס העומד מאליו לגבות ממון מהנכנסים, ורק מפי שמעיה ואבטליון נצטוה שלא יניח לכנוס בלי תשלומין, וא"כ יקשה איך הותר לו להלל לשמוע לקח מפי שמעיה ואבטליון נגד רצונם דהא ללמוד ולהעתיק מספר חד דינא אית להו, ומוכח דמותר לשמוע או להעתיק אף בדקפדי, משום אל יבוזו כשיטת הש"ך. עכ"ל. ואף שיש להשיב על ראיה זו, דמי אמר ששמעיה ואבטליון גבו מעות עבור הדברי תורה שלהם, דלמא גביית המעות היו עבור השתתפות הקהל בהוצאות המקום וע"ז שפיר עשה הילל שעלה לגג כדי לשמוע דברי תורה שהרי ע"ז אין הם מקפידים. מ"מ חזינא מהכא דאף בעל ה"העמק הלכה" אחז כדברי הש"ך. וזה דלא כמו שהעלה הרב מאיר וונדר [כתב יד המובא בשו"ת בר אילן סעיף כג] להתיר לת"ח לקרוא ולהעתיק גם שקיבל ספר חתום וצרור, ולמד כן בדעת הש"ך שאין זו דעת הש"ך אלא בלהעתיק בלבד.
ומיהו ספר הנמצא בבית המדרש וכתוב עליו "לא להשתמש ללא רשות" נראה שיש צד לכאורה להתיר לקרוא בספר בעיון קל ללא הרחקת הספר ממקום הימצאו. הסברא בזה היא דרובא דאינשי כותבים על הספר "אסור להשתמש" כיון שאין הם חפצים בביטול תורה בחיפוש אחר הספר בבית המדרש או שאין רצונם שילמדו בספר בעיון או בקבע שיש חשש שיקרעו דפים וכדומה, אך שימוש קל במקומו לא שמענו שיש מקפידים על כך וכל עצם הקפדתם הוא כמו שכתבנו. ומ"מ כיון שלא מצאתי מי שמתיר לעשות כן להדיא, אין לנו להישען על סברא בעלמא, וצ"ע בזה לדינא.
אמנם יש לדעת שאם יש חשש ביטול תורה מותר להשתמש בספר גם שקיבלו צרור וחתום, כ"כ הגר"א להדיא [ס"ק מו]. מיהו יש לברר מהו גדר ביטול תורה, הלא יאמר לו המפקיד מה לך להשתמש בספרי היה לך ללכת לחנות ולקנות ספר וכדומה. יתכן והכל תלוי באדם עצמו דאם הוא עני שאין לו לקנות וגם מקפיד על כל רגע מביטול תורה אזי יהיה מותר לו. וכן שנים הלומדים חברותא בליל שבת וצריכים לספר פלוני כעת שאינו בהישג יד מותר.
העולה מכל:
א) בזמן שהשומר ת"ח, לדעת הסמ"ע בספר שקיבל צרור וחתום אין לו היתר לקרוא בו וכ"ש להעתיק ממנו, אך לדעת הש"ך מותר לת"ח להעתיק ממנו אם הותר לו להשתמש בו כגון שהביאו לו בסתמא [לא צרור וחתום] אע"ג שאנו יודעים שהוא מקפיד.
ב) אם יש גדר ביטול תורה, מותר לקרות בספר אפילו צרור וחתום דהיינו אפילו כתוב בראש הספר "אין להשתמש ללא רשות הבעלים" אבל לא להעתיק. [וצריך עיון מהו גדר זה דהרי כל אחד יטען כן].
ג) ספר המונח בבית המדרש ללא שום גילוי דעת של הקפדה, מותר להשתמש ללא בקשת רשות, שיש לדמותו למפקיד ספר אצל ת"ח ומעות אצל שולחני וכמו ששם מותר להשתמש אם אין גילוי דעת של הקפדה הוא הדין לכאן.
ד) ספר המונח בבית המדרש וכתוב עליו "אסור להשתמש ללא רשות". צ"ע אם מותר להשתמש לסתם אדם.
ה) אם אין חשש קילקול כלל ע"י קריאה קלה בספר יש מקום להתיר לת"ח לקרות בו אף שכתוב על הספר להדיא "אסור להשתמש".