הנה בשו"ת משנה הלכות (חי"ד סי' ר) נשאל על תלמיד חכם הלומד בבית המדרש, ונשמע קולו בבואו אל הקודש החוצה, עד שמפריע השינה להשכנים בלילה, האם זה בכלל גזל שינה. והשיב שכל שהוא דרך לימוד, אין בזה איסור כל שהוא. ואפי' רועש כקול הר סיני, אלא אדרבה אפי' יחיד או רבים הלומדים בביתם, אין בזה איסור ח"ו אלא מצוה וחיוב, וכן מבואר בעירובין (יח:) וא"ר ירמיה בן אלעזר כל בית שנשמעין בו ד' תורה בלילה, שוב אינו נחרב, ופרש"י (שם ד"ה ולא) ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק, ע"כ. הרי שפירש דווקא שילמד בקול עד שהקול נשמע מרחוק, ופשוט דהשכנים ג"כ שומעים הקול דהכין פירוש מרחוק. ואם השכנים לא ישמעו, מי ישמע, ע"כ. ולכאורה נראה דק"ו הכא שלומד בבית המדרש בקול רם לעורר חשק לימודו, אי אפשר לבוא אליו בטענה שמפריע. ועוד שבית המדרש מיועד ללמוד כל אחד כפי רגילותו, ואכן הרגילות היא ללמוד תורה בריתחא דאורייתא, ואדרבה מי שאינו עושה כן, הוא הלא נורמלי ולכן אין למנוע בעדו לעשות כן (וראיית המשנה הלכות מד' רש"י יש לדחות). ואף שמצינו שבשו"ת חתם סופר (סי' ז) דן בדבר חולה כפיון (אפילפסיה, מחלת נפילה) שאולי יש להרחיקו מבית הכנסת מפני רכי לב וקטנים שיסתכנו ח"ו בראותם נכפה כזה נופל על הארץ בחוליו, ויש מאנשי הקהילה מואסים בו מטעם זה מלהיות ש"ץ אף שקולו ערב, והוא איש עני ואביון וטפלי תליה ביה והוא חכם וישר וירא ה'. והשיב, אם אין לו זמן ועידן, ואפשר שיפול בעת דברו אל המלך לא נאה ולא יאה, אך הרי הרופאים שפטו שחלישותו של זה ליבא ריקנא גרמה לו, ואם כן בראש השנה, טרם הליכתו לבית הכנסת יטעם. אך ביום הכפורים לא אוכל להתיר ולהתפלל מוסף כדינו, אך יחליפו תפילתו לתפילת 'כל נדרי'. וטוב לו שיעמוד ביום הכפורים בחדר הסמוך לבית הכנסת ויתפלל שם עם הציבור ולא יהיה ח"ו למכשול לרבת עם, אם חלילה יארע לו כנ"ל, ע"כ. אינו ענין לנדו"ד דשם אפשר לומר דמה שמשנה מרגילותו הוא צריך לחפש מקום אחר, אבל הכא הרי בבית המדרש הרגילות ללמוד בקול, ואם כן זה שמפריע לו, ילך ויחפש מקום שקט או בית מדרש אחר שקט ללמוד בו, כנ"ל. ועוד אין מכאן ראיה גמורה, כי בנידון החת"ס יש חשש סכנה לציבור וכמו שכתב 'מפני רכי לב וקטנים שיסתכנו' (אמנם מכך שלא כתב שרכי הלב לא יבואו לביהכנ"ס אלא שהחולה יסתגר בביתו, נוכל ללמוד שהמפריע לסדרי התפילה יתכבד וישאר בביתו וכאמור זה שאני מלימוד תורה). ואה"נ אם הנ"ל צועק שלא כדרך הלומדים ומפריע, בודאי שעליו להיזהר בכך ולהתרחק מקרבת הלומדים שזה מפריע להם. אבל אם הנ"ל לומד כדרך הלומדים בריתחא דאורייתא, אין לעכב בעדו ויתרחק מי שמפריע לו הוא מהמקום. וכן דמי למה שנאמר במשנה בפאה (פ"ד משנה א – ב) הפאה ניתנת במחובר לקרקע, בדלית ובדקל. בעל הבית מוריד ומחלק לעניים וכו'. אפי' תשעים ותשעה אומרים לחלק, ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה. בדלית ובדקל אינו כן, אפי' תשעים ותשעה אומרים לבוז, ואחד אומר לחלק, לזה שומעין שאמר כהלכה. ויעוין בתיו"ט שהוסיף (ע"פ המבואר בספרא) שברישא, אפי' אם הוא בריא וחזק יותר מחביריו, ולכן הוא רוצה לבוז, בכל זאת שומעים לו, כי הוא אמר כהלכה. ובסיפא אפי' אם זה שאומר לחלק הוא זקן ותש כח או חולה ומה שאמר לחלק מפני חלישותו, אפ"ה שומעין לו, יעו"ש. ולכן זה העושה כדרך הלומדים בבית המדרש, הדין עימו. שו"ר במכתב שהשיב מרן הראשון לציון הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א בדבר זה מיום ד' באייר תש"פ וכתב וז"ל, לכבוד… לשאלתו אודות א' שלומד בקול רם בניגון, ופעמים אף בדפיקות על הסטנדר בריתחא דאורייתא, ופעמים מפריע ללומדים להתרכז ומסיח דעתם, ורוצה לחלק שאם ביהמ"ד מלא וצעקותיו לא נשמעות, וגם אם נשמעות לא מבינים דבריו, מותר, אבל במקום שאין כ"כ הרבה אנשים וכל צעקה נשמעת היטב בכל ביהמ"ד, יש להעיר לו שילמד בלחש או שישנה מקומו. ויש לומר דבלימוד התורה שבישיבות שרגילים בכך ויש ציבור גדול, לא יעיר לחבירו. אך אם במקום שאין ציבור גדול וזה מפריע, אה"נ יעיר לו שינמיך קולו או שישנה מקומו, והכל יעשה בדרכי שלום ויעיר לו בנחת, ולא על כל הרמת קול יעיר לו, אלא א"כ זה נמשך ומפריע הרבה, והכל לפי הענין, ע"כ. ולכן להלכה, אם מאן דהוא לומד בקול רם כדרך הלומדים בבית המדרש ומפריע לאחר, יש לאותו זה שמפריע לו לצאת מהמקום או להחליף מקומו. ורק אם צועק מעבר לרגיל ומפריע ללומדים יש לו להוריד קולו וללמוד כדרך הלומדים בבית המדרש ולא להפריע לאחרים, ואם רוצה לעשות כן, יתרחק הוא מהמקום.
