כתב מרן בש"ע (יו"ד סי' שפא ס"ו) אשה לא תכחול ולא תפרכס (היינו אודם או פודרא) בימי אבלה, כל אלו אסורים כרחיצה. ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה, אבל אחר ז' מותרת בכל, כדי שלא תתגנה על בעלה. כלה שאירעה אבל תוך שלושים יום לחופתה, מותרת להתקשט אפילו תוך שבעה. בוגרת (והוא מגיל קרוב לשבע עשרה שנה. חזו"ע אבלות ח"ב, עמ' קסט) שאירעה אבל, כיון שעומדת לינשא, מותרת בכיחול ופירכוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה. נערה אבלה, אסורה אפילו בכיחול ופירקוס, ע"כ. וכ"פ בחזו"ע (אבלות ח"ב, עמ' קסט). והנה גרושה שיכולה בכל עת להינשא נראה בודאי דדמי לבוגרת ומותר לה להתאפר בתוך שלושים לימי אבלותה, ואף בימי השבעה (כדמוכח מלשון הש"ע. וכ"כ בגשר החיים פכ"ב הלכה ט). [ונראה שכמו כן אשה אלמנה בגיל שיכולה להינשא שוב, דמי לבוגרת ואם אירע לה אבל על קרוביה, יכולה להתאפר. ואמנם צ"ע בבחורה שסגרה תנאים או התארסה דלכאורה הכא לא שייך מה שרש"י (תענית יג: ד"ה אין) כתב דהטעם שהתירו לבוגרת להתקשט כדי שיקפצו עליה, שהרי כאן כבר מצאה את בן זוגה ודינה כדין נערה, ויש לעיין בזה]. הלכך להלכה, אשה גרושה או אלמנה הנמצאת באבל על קרוביה מותר לה להתאפר אף בתוך שלושים יום לאבלותה ודינה כדין בוגרת שמכיון שיש סיכוי שתמצא את זיווגה, התירו לה להתקשט אף בתוך שלושים יום לאבלותה.
