בפ"ת [ס"ק יא] הביא תשובת זקנו הפנים מאירות [ח"ב סי' ח'] שנשאל גבי שעשה מקח עם חבירו על עורות או י"ש או שאר סחורה שימכור לו כל השנה במקח שקצבו ביניהם, ואח"כ הוקרו או הוזלו יותר מכדי אונאה אם יכולים לחזור. והאריך הרבה בענין זה, ובסוף כתב לבאר כל חלקי הדינים במקח הנ"ל. והוא: אם יצא השער אף שלא היה למוכר ברשותו העורות או הי"ש או שאר סחורות, וקנו מידו כדרך שנהגו לקנות דבר שאינו ברשותו כגון בלשון חיוב [ר"ל דזה מהני אפילו באינו מצוי לקנות] ונתן לו כל דמי המקח, א"כ אין כאן איסור אבק ריבית משום דחשבינן כאילו הם ברשות לוקח, א"כ אם הוזלו אחר כך אין הלוקח יכול לחזור, ואם הוקרו אח"כ אין המוכר יכול לחזור, כיון שקיבל המעות אומר לו הלוקח שקילא טיבותך, אי היו המעות בידי הייתי קונה כשער הזול.
אכן אם לא נתן לו כל דמי המקח רק נתן מקצת הדמים כפי שנוהגין פה הסוחרים שנותנים על המקח מאה ר"ט על מנת שיקבל ממנו משך השנה עורות, ומשא ומתן של כל השנה עולה לאלף ר"ט, ויש במקח זה איסור אבק ריבית, בשביל מאה ר"ט שקיבל מקבל עליו לתת כל השנה כשער של עכשיו, נמצא דמקח קיים ויתן כשער ההיתר, אבל הלוקח יכול לחזור בו. ואם עשו קנין והתחייבות באופן המועיל ולא נתן הלוקח למוכר שום מעות, חייב המוכר להעמיד לו הסחורה, אף אם נתייקרו אין המוכר יכול לחזור בו, וכמו כן אם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור בו. אכן נ"ל, אם נתיקרו או אם הוזלו כל כך עד שנתאנה המוכר או הלוקח שתות, יכולים לחזור כו'.
והיכא דלא יצא השער שהמקח נעשה באיסור, יש צד מעליותא כשלא נתן המעות, דבנתן המעות צריך ליתן כשעת היתר דהיינו כשער היוקר, א"כ אף אם לא נתאנה שתות יכול הלוקח לחזור, שיאמר אדעתא דהכי לא ירדתי, אלא אם רצה הלוקח לקבל כשעת היוקר אין המוכר יכול לחזור, אבל אם לא נתן למוכר מעות והתקשרו עצמם באופן המועיל שיקבל משך שנה תמימה עורות או י"ש, אף אם נתיקר רק שאין בו כדי אונאה מחויב המוכר ליתן כשעת הפסיקה, וכמו כן אם הוזל ואין בו כדי אונאה מחויב הלוקח לקבל כשעת הפסיקה.
אכן צריכין אנו לדעת מה נקרא יצא השער, כיון דאנן פסקינן [יו"ד סימן קע"ה סעיף א'] כר' יוחנן [ב"מ ע"ב ע"ב] דאין פוסקין על שער של עיירות משום דלא קביעי תרעייהו אלא על שער של מדינה, ובתבואה ניחא דיודעים שער של מדינה, אבל בעורות אין ידוע שער המדינה כי כל אחד קונה כפי אשר ימצא ידו, ובעורות גופא יש קלים ויש כבדים במשקל, וכמו כן בי"ש אין השער ידוע וקבוע והכל לפי הטעם והמראה, ואף שרמ"א ביו"ד סימן קע"ה סעיף א' כתב יש אומרים דפוסקין על שער עיירות ויש להקל באיסור דרבנן, מ"מ לענין קיום המקח יכול לומר קים לי כדעה ראשונה שהם רוב הפוסקים דס"ל דאין פוסקין על שער של עיירות, וא"כ מתחילה נעשה באיסור, ואם נתיקר אחר כך צריך לקבל כשער היוקר אך הלוקח רשאי לחזור.
וכתב עוד, אכן נראה מה שנהגו במדינתנו שעושין מקח עם הסוחרים על העורות, ואותן הסוחרים יהודים עושין על סמך מקח זה מקח עם קצבים נכרים על משך שנה, וביני לביני הוזלו העורות, ובדיניהם מחויב הלוקח לקבל כפי שטר התחייבות שביניהם אף אם הוזלו, וכיון דעל פי הלוקח עושה המוכר מקח עם הנכרים חייב הלוקח ישראל לקבל מידו, מידי דהוה אם אמר ראובן לשמעון לקנות לו סחורה ידועה דאין המשלח יכול לחזור בו אפילו קנה שמעון במעות עצמו כדאיתא בסימן קפ"ג [סעיף ד' בהג"ה], וה"נ דכוותיה, ולכן חייב הלוקח ישראל לקבל באותה פסיקה שקצב עם המוכר ואפילו הוזל הרבה יותר מכדי אונאה, עכ"ד עש"ה. ולענין הלכה בפלוגתא שבין הסמ"ע והש"ך הנ"ל, אילו הייתי כדאי היה נלע"ד, הגם שהקצוה"ח ותשובת משכנות יעקב ותשובת ושב הכהן ותשובת אא"ז פנים מאירות הנ"ל כולם מסכימים לדעת הסמ"ע, מ"מ הרי גם דעת הש"ך הנ"ל לאו דעת יחיד הוא, שכן מבואר בבדק הבית [סעיף ו'] שהביא הש"ך וכן הסכים בספר נתיבות המשפט הנ"ל, וגם בשיטה מקובצת פרק הזהב שהביא קצוה"ח הנ"ל כתב מחלוקת בזה בין קמאי כו', וגם בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל [קמא] סי' קל"ד הביא מחלוקת הסמ"ע והש"ך הנ"ל ולא הכריע. ולכן נראה דדין זה הוי ספיקא דדינא, ויכול המוכר המוחזק לומר קים לי כדעת הש"ך דאפילו קנין גמור לא מהני בפוסק על השער רק למי שפרע. וכמו כן בלא יצא השער אף שפסק בדרך היתר, או אפילו ביצא השער רק שאותו דבר אינו מצוי בשוק לקנות, דבזה לדעת הש"ך מקבל מי שפרע, יכול המוכר לומר קים לי כהסמ"ע ודעימיה דאפילו מי שפרע ליכא בכה"ג כיון דליכא ביה קנין תורה. ובזה בלא"ה כבר כתב הב"ח בסימן ר"ד [סעיף ט'] דבכל דוכתי דאיכא פלוגתא דרבוותא לענין קבלת מי שפרע אזלינן לקולא לנתבע, ע"ש וצ"ע. לכן אינו כדאי לחזור אפילו ממקח כזה.
