אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויים לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקים לאביו שבאו לרשותו, שנאמר בכל אשר ימצא לו (דברים כא, יז). כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשים כאחד. וכן אם היתה לאביו מלוה, יורשים אותה כאחד.
מקור: משנה בכורות [נא, ב] הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח, ולא בראוי כבמוחזק. ובגמ' [שם נב, א] ולא בראוי כבמוחזק דכתיב: "בכל אשר ימצא לו".
בנכסים הראויים לבוא לאחר מיתת אביו כו'. ואף על גב דכבר נתבאר בסימן רע"ז בטור ובדברי המחבר [סעיף ט"ו] דאע"פ שמת הבכור בחיי אביו בני הבכור עומדים במקום הבכור ליטול ב' חלקים, שאני התם דברא כרעא דאבוה הוא והרי כאילו הבכור חי ויורש את הממון המצוי אצל אביו, משא"כ כשמת אביו של הבכור ולא היה הממון של מורישו מצוי בידו בשעה שמת אלא ביד אבי אביו של הבכור, והרי הוא אינו בכור של אבי אביו אלא של אביו וביד אביו לא היה מצוי. [סמ"ע ס"ק ב].
עיקר הדין שאין בכור יורש פי שנים רק במה שמצוי לאביו ולא במה שראוי לאביו לבוא אחר פטירתו מבואר במשנה בבכורות [שם]: אין הבכור נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. וכן נפסק בגמ' ב"ב [קכה, ב]: הלכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, שנאמר "כי את הבכור יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו", ולא בראוי להימצא. ופסקו הטור והשו"ע [כאן] שאין הבכור יורש פי שנים אלא בכסף שהיה מצוי לאביו בעת הפטירה, ולא בכספים שלו שהיו בהלואה אצל אחרים וחייבים להחזיר לו, שזה נקרא ראוי ולא מוחזק, שהרי מלוה להוצאה ניתנה.
והנה, הפת"ש [ס"ק ט] הביא בשם תשובת קהלת יעקב [סימן ה'] שנשאל אודות בכור ופשוט שהניח להם אביהם בית שיש עליו שיעבוד למלך, האם הבכור נוטל פי שנים או לא, כיון שמשועבד למלך חשוב כראוי. והעלה שהספק של הפוסקים תלוי בסוגיא [ב"ב נה, א] דאמר רבא הני זהרורי דזבין ארעא לטסקא, זבינייהו זביני. [כלומר אותם הקונים קרקעות של עניים שאינם מסוגלים לשלם את המס שעל השדה שלהם למלך, דינא דמלכותא שמוכרים את שדותיהם למי שיפרע את המס והמכר בריר וקיים]. ואמר הונא בר נתן דאמימר התקשה על דין זה, דא"כ איך יתקיים דין תורה שבכור נוטל פי שנים, שהרי כל קרקע משועבד למלך עבור המס, והוי ליה כראוי, ותירצו בגמ' שמדובר שהאב שילם את המס למלך ומת, ולכן חשוב הקרקע מצוי. ומכאן למדו הפוסקים שכל קרקע שיש עליה מס למלך, אין הבכור נוטל מהקרקע פי שנים.
והקשה הרמב"ן [שם] בשם ר"ת דאיזו הו"א להפוך את הנכסים לראוי בגלל שיש עליהם חובות, והלא אם כן כל מוריש שהשאיר נכסים ואשה ובע"ח, כיון שהנכסים משועבדים לחוב יהיו בגדר ראוי, ותירץ, דשאני חוב למלך ששעבודו גדול וקודם לכל, ולכן הוי ראוי, משא"כ שאר חובות שהנכסים משועבדים להם, אין זה מפקיע דין מצוי.
אמנם, הקהלת יעקב דחה סברא זו, באומרו דשאני התם שהמלך בזמנם היה לוקח את הקרקע לגמרי מיד הבעלים ללא שומא כפי ערך המגיע לו, אלא היה מוכר את הקרקע עולמית ונוטל הכל, משא"כ בזמננו שהמלך נוטל רק את המגיע לו בדקדוק ואת השאר מחזיר לבעלים, ולכן שפיר חשוב הבית כמוחזק ולא כראוי.
ושו"ר להגרעק"א בגליון [חו"מ רע"ח ס"ק י] שציין בזה להמהר"א ששון [סימן קמט'] ולהחינוך בית יהודה [סימן קא'] שנחלקו בדין מיסים למלך וכנ"ל, דדעת המהר"א ששון כל מיסים שלנו אל המלך כיון שבכוחו לקחת את המקרקעין בכל עת נחשבים הנכסים ראוי, והבכור אינו יורש בהם פי שנים. ולכן הנכסים שיש עליהם מיסים הוי ראוי. עכ"ד. ואילו החינוך בית יהודה דחה את הדברים לגמרי, שלא אמר הרמב"ן את דבריו רק במקום שאם לא ישלמו מס על הקרקע, יקח המלך את הקרקע לגמרי, ואפילו היא שווה פי מאה, אבל בזמנינו שהמלך לא יקח הכל, רק את הסך המגיע לו, הוי ככל פרעון חוב, וממש כחוב לכתובת אשה שכתב הרמב"ן גופיה שבזה אין הנכסים מיקרי ראוי, אלא מצוי גמור.
לאור האמור לעיל נלמד דה"ה ג"כ לדבר המצוי בימינו לרוב, כאשר האב השאיר לבניו (וביניהם בכור) בית שיש עליו שיעבוד מצד הבנק מכח המשכנתא שעדיין לא שולמה במלואה, שבית זה חשוב מוחזק ונוטל הבכור פי שנים, כיון שאם לא ישלמו את המשכנתא, הבנק ימכור את הבית ויטול רק את שאר החוב הנותר, והשאר יוחזר לבנים, ולכן שפיר חשוב מצוי. וכן העלה הגאון אליהו חיים בר שלום שליט"א בקובץ באר טוביה.
העולה מכל – אב שהשאיר לבניו דירה המשועבדת לבנק מכח המשכנתא וביניהם יש בכור, הרי הוא נוטל בדירה פי שנים, דשפיר נחשב זה למצוי.
