האם היורש צריך עדים שהוא קרוב
מובא בגמ' ב"ב [לג, א] קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא, רב אידי בר אבין אמר אנא קריבנא טפי, וההוא גברא אמר אנא קריבנא טפי, לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי (כ"כ גרס הרשב"ם והרי"ף), אוקמה רב חסדא בידיה. (דרב אידי – רשב"ם).
מוכח מהגמ' שאין צריך עדים בכדי להחשב יורש, שהרי בתחילה אף אחד לא הביא עדים לדבריו והיו נחשבים ליורשים. וכן פסק הרמב"ם [הלכות נחלות פ"ד ה"ז] והעתיקו כאן השו"ע שעדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני או אחיו, אף על פי שאינן עדי יחוס ולא ידעו אמתת היוחסין הרי אלו יורשין בעדות זו. מוכח דלא בעינן עדים על יחוס היורשים אלא די בכך שמעידים שהוא מוחזק בעירו כקרוב של המוריש.
וכן ראיתי בשו"ת הריב"ש [סימן מו] שכתב וז"ל: מש"כ הרמב"ם ז"ל, שיכולין להעיד מצד החזקה, ודאי כך הוא. שהרי, מלקין וסוקלין על החזקות, כדאיתא בפ' י' יוחסין [פ]. ע"כ.
וכן בקצוה"ח [ס"ק א] הביא דהמהרי"ק כתב דהראב"ד לא גרס לבסוף אייתי סהדי, אלא לבסוף אודי ליה, שאף שהמשיך לטעון שהוא קרוב יותר, הודה שרב אידי גם קרוב, ולכן רב חסדא העמיד את השדה בידי רב אידי. ע"ש. וכתב עוד בנתה"מ [סימן רפ' ס"א] דהא דהיורש צריך עדים היינו דוקא כשיש כאן יורש, כגון שיש לו אחים ובא אחד ואמר שהוא בנו ומסלק אחיו מהירושה אז צריך עדים, אבל כשמת כאן אחד ולא נודע מי הוא ובא אחד ואמר אני קרובו הראוי לירש אותו, נאמן ויורש אותו גם ללא עדים, ואם בא אחר וטוען אני קרובו יותר ומכחישין זה את זה הדין כל דאלים גבר רק בין שניהם. וכפי שכתב הרשב"ם ע"ש. מבואר מכל הני פוסקים שאין צריך עדים על יחוס הירושים למוריש.
אולם, לכאורה מהא דכתבו התוספות [שם ד"ה לסוף אודי ליה] דגירסת ר"ח עיקר דלסוף אייתי סהדי דאיהו קריביה ולא גרס קרוב טפי, שלא היו מעידים שרב אידי קרובו היה טפי מההוא גברא אלא היו מעידים שרב אידי קרובו היה, וההוא גברא לא היו מכירים אם הוא היה קרובו או לאו, ולא היה לו שום עדי קורבה וכו', ולכך אוקמה רב חסדא בידיה דרב אידי דהוי רב אידי ודאי וההוא גברא ספק. ע"ש. משמע שמצריכים עדים לירושה. ויש לדחות דהיות ואין שם מוחזק צריך עדים לחזקה, אבל בעלמא שיש חזקה לא צריך עדים.
ומיהו, הקצות דחה גירסא זאת, וטען דאף שהודה שרב אידי קרוב, מ"מ הואיל והוא טוען שהוא קרוב יותר, נאמן במיגו שלא היה מודה, אלא צ"ל כגריסא אחרת בראב"ד שהודה שרב אידי קרוב אך אינו יודע מי קרוב יותר, ולכן רב אידי קודם הואיל ורב אידי לא הודה שהוא קרוב, ושוב אין לאותו קרוב מיגו שהרי אינו יודע אם הוא קרוב יותר.
ונראה דלכו"ע אין צריך עדים אם ישנה חזקה, ורק במקום שלא מוחזק כיורש, אזי צריך עדים שיעידו שפלוני מוחזק כבנו או אחיו, ואין עד אחד מועיל בכה"ג. אבל אם ישנה חזקה לא צריך שום עדים.
האם מי שאמר דרך שיחה "זה קרובי" נאמן
בשו"ת הריב"ש [סימן מו – מז] נשאל אודות נפתלי שהניח פקדון ביד ראובן ונפטר נפתלי לבית עולמו, ולא השאיר נפתלי בנים אחריו וגם לא היה ידוע לו שום קרוב. אך באותה עיירה היתה משפחה אחת הטוענת שהיא קרובה לנפתלי אשר כנויה ככנויו. ובא שמעון אחד מבני אותה משפחה וביקש מראובן שיתן לו הפקדון היות ואין קרוב לנפתלי יותר ממנו. ואילו ראובן סירב עד שיברר לו איזו קורבה היתה ביניהם. הלך שמעון, והביא עדים שהיו שומעים שהיו קרובים, ולפעמים היו קוראים זה לזה קרוב, אך לא ידעו איזה גבול מקורבה יש ביניהם, או רחוקה או קרובה. ועד אחד העיד, שפעם אחת שאל את פי נפתלי הנזכר איזו קורבה יש לך עם בני המשפחה הפלונית, ואמר לו בנים לבני אחים אנחנו, וזה העיד העד האחד לבדו.
ואח"כ ראובן הביא עדים אחרים, ששמעו מנפתלי המת קורא לאביו של ראובן קרוב. ושאלו לו איזו קורבה ביניכם, וענה נפתלי, בנים לבני אחים אנחנו. ונסתפקו השואלים האם יספיק עדות כזו להחזיק ראובן קרוב לנפתלי, אחר שלא נתפרסמה קורבתו ברבים, ושמא צריך ראיה יותר חזקה.
והשיב הריב"ש דמה שכתב הרמב"ם ז"ל [פ"ד מהלכות נחלות]: האומר זה בני, או זה אחי, או זה אחי אבי, או שאר היורשים, אף על פי שהודה באנשים שאינן מוחזקין שהן קרוביו, יירשנו, וכו'.
אפשר לומר שהרמב"ם מדבר דוקא במי שאומר עליו שהוא קרובו בעת שהוא ראוי ליורשו, כגון שאומר עליו שהוא אחיו בעת שאין לו בנים או שהוא אחי אביו, ובעת דברו אין לו קרוב יותר ממנו, שאז הוא כאילו אמר עליו שהוא ראוי ליורשו. אבל בנפתלי זה, שאמר על ראובן זה שהוא קרובו בעת שהיו לו בנים ראוים לירש, או קרובים אחרים קודמין לו בירושה, אפשר שלא היתה כוונתו על דעת שיירשנו, ומילי דכדי נינהו. דלא סליק אדעתיה שימותו בניו בחייו, או שאר קרובים הקודמין לו, ויבוא זה ליירש. ומילתא דלא רמיא עליה דאינש, אמר לה ולאו אדעתיה. ע"כ.
היינו, הריב"ש סובר דאם שמעו מהמוריש שזה קרובו כגון שהוא אחיו בשעה שהיו לו בנים ואח"כ מתו הבנים אינו נאמן.
והרשב"ץ [ח"א סימן נ"ח] השיג על הריב"ש בזה וכתב דבכל אופן נאמן נפתלי, אפילו דרך שיחה, דאי לא תימא הכי אינו נאמן רק כשאומר בכוונה ליורשו, ואין לחוש שמא אמר כן רק משום חיבה ואינו אמת, שהרי לגבי בכור מוכח דאפילו אמר דרך שיחה דנאמן.
ובקצוה"ח [ס"ק א] האריך להוכיח כדברי הריב"ש, וחילק דדוקא בבכור דנאמן מטעם "יכיר" מהני אפילו אמר דרך שיחה, (היינו כיון שהתורה נתנה לו נאמנות), משא"כ בשאר קרובים דאינו נאמן אלא מטעם מיגו שאם היה רוצה היה נותן להם כל נכסיו, בעינן בכוונה ליורשו, ואין להאמינו נגד חזקה. ע"ש.
ואילו בנתה"מ [ס"ק א] כתב דאין לחלק, דאם נאמר דכל שאמר דרך שיחה אמרינן דמילתא דלא רמיא עליה אמר ואינו נאמן, א"כ אפילו בבכור לא אמר כלום, וע"כ צ"ל דלא תלינן באומר שהוא קרובו דרך שיחה דמילתא דלא רמיא עליה אמר, ואמרינן דבדוקא אמר, וא"כ ה"נ בשאר קרובים אמרינן דבדוקא אמר ונאמן מכח מיגו וכדברי התשב"ץ.
נמצא דלעינן אמירה "דרך שיחה" לענין קורבה ישנה מחלוקת ראשונים ואחרונים. הריב"ש סובר שאינו נאמן וכן דעת קצוה"ח, ואילו התשב"ץ נוקט שנאמן בכל גוונא ונתה"מ מסכים לדבריו.
לכן עליך לברר יותר ולא להסתמך על עדיות לא ברורות אלא על פי התורה הקדושה.
