אם גמלה החלטה אצלם להשתקע בארץ אחר תום תקופת הלימודים, דינם להיחשב מיד כבני ארץ ישראל, ופטורים מחובת יום טוב שני, גם אם לא עשו שום מעשה המוכיח על החלטתם זו, כקניית דירה או שכירות דירה לזמן ארוך וכדו. ואם דעתם לחזור מיד בתום תקופת הלימודים, אבל נשארים בארץ לכל הפחות שנה אחת מלאה, דינם לנהוג בזמן שהותם בארץ יום אחד כבני חוצה לארץ, ולכשישוב לחוץ לארץ חוזר לנהוג כבני חוצה לארץ שתי ימים. ואם באותה שנה אינו קבוע בארץ אלא חוזר ובא, הורו מרן הגר"ע יוסף והגרב"צ אבא שאול לשאול אותו אם ירצה להנשא לבת ארץ ישראל ולהשתקע בארץ, אם יאמר הן, יש להקל לו לנהוג יום טוב אחד. ויש חולקים. לכן ראוי לו להחמיר לנהוג כיום טוב שני ולהשמר מעשיית מלאכה, ויניח תפילין בצנעה.
מקורות:
הבא להתיישב בעיר שגרים בה ישראל מתחייב מיד בכל דיני ומנהגי אותו מקום לקולא ולחומרא, אבל האורח הבא לשם עודו כרוך עם המקום שיצא משם ולכן צריך לנהוג חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שבא לשם, שכך שנינו במשנה פסחים דף נ ע"א: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה מפני המחלוקת". לכן הסכימו רבים מהפוסקים לחייב בן חוצה לארץ שבא לארץ ישראל בקיום מצות יום טוב שני בארץ ישראל כפי שעמדנו לבאר במקום אחר.
אלא שלא נתבאר במשנה מאיזה שעה חלים עליו חומרי המקום שהולך לשם, האם כבר משעה שהתחיל בהליכתו, או אפילו משעה שגמר בדעתו ללכת לשם, או רק משעה שהגיע לשם בפועל. ובזה מתבאר ספקו של רב ספרא בגמ (שם דף נ"א ע"ב) ששאל את רבי אבא: "כגון אנן, דידעינן בקביעא דירחא, ביישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת, במדבר מאי". כך שאלו, אנו מבני המקומות בבבל ששלוחי בית היו מגיעים לשם ונוהגים יום טוב אחד, ואף על פי כן כאשר אנו הולכים למקום ישוב אחר שנהוג בו יום טוב שני צריכים אנו לנהוג כמותם. מה הדין בזמן שעדיין לא הגענו לעיר ואנו במדבר, האם צריכים לנהוג יום טוב שני. והשיב לו רבי אבא: "הכי אמר רב אמי: ביישוב, אסור. במדבר מותר".
מתבאר שלא חלים חומרי המקום שהולך לשם לא משעה שרצה ללכת לשם, ולא משעה שהתחיל ללכת לשם, אלא רק משעה שהגיע לשם בפועל, כי הרצון או אפילו ההליכה המעידה על רצינותו אינה גומרת חלות חומרי המקום עליו, אלא ישיבתו במקום היא הגורמת. וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם (פרק ח מהלכות יום טוב הלכה כ) ובטור ושו"ע (סימן תצו סעיף ג).
ומזה תעלה ההלכה שכשם שקניית דירה בחוצה לארץ אינה מחייבת את בן ארץ ישראל בחומרי יום טוב שני של גלויות, כך קניית דירה בארץ ישראל על ידי תושב חוצה לארץ אינה פוטרת אותו מחובת קיום מצוות יום טוב שני בחוצה לארץ. והרצון שלו להשתקע בארץ בעתיד הרחוק, ואפילו מעשה המוכיח על כוונתו זו כקניית דירה והתאמתה למגוריו בארץ, אינה מועילה כלום עד שישתקע בארץ בפועל.
אלא שעדיין צריך עיון מאיזה שעה נפתר תושב חוצה לארץ שהתיישב בארץ מחובת יום טוב שני של גלויות, כי דברי המשנה והגמרא סתומים בזה, כי במשנה מפורש שאפילו שכבר הגיע למקום ישוב עדיין חלים עליו כל חומרי המקום שבא משם בנוסף לכל חומרי המקום שהגיע לשם. ומתוך שלא נתן התנא קיצבה לדבר לכאורה יש מקום לטעות בנידון דידן ולפסוק שכל שהיה גר בחוצה לארץ, עליו לנהוג יום טוב שני עד סוף ימיו, גם אם חיסל כל עסקיו בחוצה לארץ ועלה והשתקע בארץ עם כל משפחתו ומצא בה פרנסה ברווח וגר בה כמה שנים.
ועמדו רבותינו הראשונים על מדוכה זו בפירושם למשנה, ומסקנתם שדברי המשנה אמורים רק על מי שדעתו לחזור משם למקומו, אבל אם דעתו להשתקע שם בטלו מעליו דיני המקום שיצא משם ונוהג רק כחומרי וקולי המקום שבא לשם. ומביא לזה הר"ן (בחידושיו שם) ראיה ניצחת ממעשה דרבי זירא בחולין דף יח ע"ב שאכל מוגרמת נגד מנהג מקומו, ומסביר רב אשי, "הני מילי כשדעתו לחזור, ורבי זירא אין דעתו לחזור הוא", מכאן שאם אין בדעתו לחזור, אינו צריך לנהוג כחומרי המקום שבא משם. ועוד עיין שם בר"ן שכתב להעמיס סברה זו על הנשנה בסיפא, ואל ישנה מפני המחלוקת ע"ש. וכך נראית דעת הרמב"ם פרק ח מהלכות יום טוב (הלכה כ): "מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלקות". וכך מפורש בדברי מרן בשולחן ערוך סימן תצ"ו סעיף ג, שמשעה שהחליט שאינו חוזר לעיר שממנה יצא, בטלים מעליו דיני המקום שיצא משם, וז"ל: "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור. וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב". אומנם מרן בשולחן ערוך לא התייחס בדבריו לבן חוצה לארץ שבא לארץ ישראל, ברם מתשובותיו (שו"ת אבקת רוכל סימן כ"ו) מתבאר שאין חילוק בניהם, וגם בן חוצה לארץ שבא להתארח בארץ ישראל חייב לנהוג יום טוב שני, ומכאן נלמד שהוא הדין בן חוצה לארץ שבא לארץ ישראל ואין דעתו לחזור לחוצה לארץ, שאינו צריך לנהוג יום טוב שני.
ויש להעיר, שבגמרא ובראשונים וכך בשולחן ערוך נקטו לשון, אין דעתו לחזור, שמשמעות הדבר, שדי במה שמחליט לא לחזור למקומו בשביל לנהוג כקולי המקום שבא לשם, גם אם לא קנה בה דירה והשתקע בה, ומכאן צריך עיון מאיזה שעה יחשב בן חוץ לארץ שהגיע לארץ ואין כוונתו לחזור להיות כבן ארץ ישראל להיפתר מחיוב מצות יום טוב שני, האם צריך שלכל הפחות יקבע מגוריו בארץ זמן מה. ומה הדין כאשר בה לגור בארץ מתוך מחשבה להשאר בה זמן קצוב ונדחה מעוד חזרתו מחודש לחודש עד שנשאר בה כבר שנה ועתיד חזרתו לביתו בחו"ל לא ברור.
ולכאורה משנה ערוכה היא בבא בתרא דף ז ע"ב לענין כפיית בני העיר לתשלום מס בניית חומה דלתיים ובריח, "כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר, י"ב חדש. קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד". מכאן נעלה הלכה, שאם גר בפועל משך שנה תמימה בארץ ישראל, גם אם לא קנה דירה, דינו לנהוג כאנשי ארץ ישראל הפטורים מחובת יום טוב שני. ואם קנה דירה, דינו להיות מיד כמותם. אלא שבגמ שם דף ח ע"א נתבאר שיש חילוק בין בני מתא, היינו בין אנשי העיר ליתובי מתא, ליושבי העיר. ששם אנשי העיר חל רק על הגרים בעיר לכל הפחות שתים עשרה חודש, אבל שם יושב עיר יחול עליו מיד שמלאו שלושים יום לישיבתו בעיר. נפק"מ, מי שנדר מאנשי העיר שנאסר בהנאה רק מאותם שגרים בעיר י"ב חודש, אבל מי שנדר מיושבי העיר שנאסר גם מאותם שגרים בעיר רק ל יום כנפסק ברמב"ם פרק ט מהלכות נדרים (הלכה יז): "הנודר הנייה מבני העיר ובא אדם ונשתהה שם שנים עשר חדש הרי זה אסור ליהנות ממנו, פחות מכאן מותר, נדר מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו, פחות מכן מותר". וכן נפסק בטור שו"ע יורה דעה סימן ריז סעיף ל"ב. ועוד עיין בגמ שם מאמתי יקרא בן עיר הנדחת, ובן עיר לענין חיוב צדקה וכיו"ב.
ובזה באנו אל השאלה, האם בשביל להכנס לגדר הוקבע להיות כמותם כדי להחיל עליו קולי המקום שבא לשם, די במה שיקרא יושב העיר, ומכאן נעלה שדי לו בישיבת העיר שלושים יום. או שצריך שיחול עליו שם אנשי העיר, ורק כעבור י"ב חודש מאז שבא לשם יחולו עליו קולי וחומרי העיר. עוד צריך עיון, כי אומנם זה ברור שגדרי הדין המבוארים בריש המשנה אמורים רק כלפי מי שלא היה בדעתו להשתקע שם רק נדחה חזרתו מיום ליום עד שנשאר בעיר ל יום או י"ב חודש, כמשמעות המשך המשנה, קנה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד, שמשמע שהרישא מיירי במי שלא היה בדעתו לקבועו משכנו שם. אלא שיש להסתפק, האם אכן כל מי שקנה דירה בארץ ישראל יפטר מחיוב יום טוב שני. ושורש הספק אם הדין הנשנה הסיפא, "קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד", אמור רק כלפי חיוב מס, היינו לחייב את אותו שקנה בית דירה בתשלום הארנונה, או גם כלפי שאר דינים ובכלל זה החיוב החל עליו לנהוג כחומרי וקולי אותה העיר.
וספק זה יתברר מתשובת מהריב"ל (ח"ג סימן א) שהעיר שבסוגייתנו בפסחים דף נ לא נזכר כלל שיעור הזמן שצריך לגור בעיר בשביל להחשב כיושבי או אנשי העיר, רק תלו הדבר בדעת ההולך. ומסקנתו שרק בדברים שבממון נאמרו שיעורים אלו שבמשנה בבבא בתרא, היינו שיעור זמן ישיבת ל יום או י"ב חודש וקניית דירה, והטעם כתב לפי שהדבר תלוי גם בדעת אחרים ראו חכמים לתת קצבה ושיעור זמן קבוע שלא יבואו לידי תקלה. אבל בדבר שתלוי בינו לבין קונו כאיסורים וחומרות שבן אדם למקום הכל תלוי בדעת ההולך. וכל שדעתו להשתקע, מיד חלים עליו כל חומרי וקולי אותה העיר, ואם אין דעתו להשתקע שם, לעולם חלים עליו דיני המקום שיצא משם. לכן פסק שבחורים ההולכים ללמוד שנתיים ושלוש חוץ לביתם, נוהגים כמנהג מקומם אף להקל לפי שבדעתם לחזור, וכך פסק במגן אברהם (סימן תס"ח ס"ק י"ב). וכן כתב הרא"ם (ח"א סימן י"ג), וכן הסכים בשו"ת דברי יוסף אירגס (סימן ל"ו). וכן כתב בשו"ת זרע אברהם (חאו"ח סימן י"ב דף כ"א וכ"ב) שלענין יום טוב שני של גלויות לא קבעו חז"ל שום זמן לישיבתו בעיר שנכנס בה אלא הדבר תלוי באם דעתו לחזור או לא. נמצא לפי"ז שבחורים בני חוצה לארץ שבאים ללמוד שנתים ושלוש חוץ לביתם בארץ ישראל, מאחר שבדעתם לחזור, חייבים לנהוג יום טוב שני. וכן ההיפך, בחורים שיצאו מארץ ישראל ללמוד בחוצה לארץ כמה שנים, פטורים ממצות יום טוב שני מאחר שבדעתם לחזור אחר תום תקופת הלימודים לארץ. ובזה מיושבת קושיית האבני נזר (או"ח סימן תכד אות ל) על דעת המהריב"ל מהסוגיא בבבא בתרא שאחר י"ב חודש נחשב כאנשי העיר. וראה בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי קס"ח) שהעיד על גאון אחד שנשתהה כמה שנים בחו"ל ונהג בעצמו דין בן א"י בחו"ל כיון שהיה בדעתו לחזור.
ולכאורה כך היא משמעות דברי מרן הב"י שבשולחן ערוך (סימן תצ"ו סעיף ג) שלא נקט שיעור זמן, וגם בתשובותיו (אבקת רוכל סימן כ"ו) כתב לשון: "הדבר פשוט ומבואר שכל שדעתו לחזור אנו רואים אותו כאילו הוא עדיין במקום שיצא משם לכל דבר".
מדברי המהריב"ל וסייעתו יתבאר, שלעולם כל עוד שבדעתו לשוב למקומו, הרי הוא חשוב כבן המקום שיצא משם המחייבו בקיום חומרי המקום שבא לשם ושיצא משם [ולדעת הר"ן והרמב"ם נוהג גם כקולי המקום שיצא משם בצנעא].
וחלק הרדב"ז בתשובותיו (חלק ד סימן עג (אלף קמה)) על השקפה זו, ומחלק בשם הכל בו (סימן מ"ח דף י"א ע"א) בין מי שדעתו לחזור מיד, למי שדעתו לחזור אחר זמן. שדוקא על מי שבדעתו לחזור מיד אמור הדין שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שבא משם [ונוהג כקולי המקום שבא משם בצנעא]. אבל אם בדעתו לחזור אחר זמן, דינו כבן העיר שחלים עליו חומרי וקולי מקום שבא לשם ואינו נוהג כקולי המקום שבא משם אפילו בצנעה. וממשיך וכותב, "ומה נקרא מיד ומה נקרא לאחר זמן. כל מי שבא למכור סחורה משם, או לקנות סחורה בכאן, או העולים לירושלים לזיארה [עליה לרגל] נקראו דעתו לחזור מיד. אבל הבאים לישא וליתן ולהרויח או לעשות מלאכתו או ללמוד תורה אף על פי שלא עקרו דירתם משם נקרא דעתו לחזור לאחר זמן, ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו אף על פי שדעתו לחזור להתיישב בארץ ישראל לא נקרא דעתו לחזור כיון שנתיישב במצרים. דאם לא תימא הכי כולנו דעתנו לחזור ולדור בארץ ישראל, דעל זה הטעם אנו סומכין לדור במצרים אף על פי שהתורה אמרה לא תשוב בדרך הזה עוד, דכיון שאין אנו יורדים להשתקע אלא לגור וכאשר תמצא ידינו נלך לארץ ישראל אין אנו עוברין". ועיין בחתם סופר (בחידושיו לפסחים דף נ"א ד"ה ותו) שהעלה הלכה כדבריו. ויעלה לדבריהם שאם הגיע לארץ ישראל לפרק זמן ארוך, אינו צריך לנהוג יום טוב שני, הגם שבדעתו לחזור.
וחלק עליו בפרי חדש (סימן תסח סעיף ד סוף ד"ה ראיתי) וכתב שמאחר שבגמרא לא חילקו בין דעתו לחזור מיד, לזמן מרובה, וגם לא ראינו לשום אחד מהפוסקים המפורסמים שכתבו כדבריו, אין לחלק בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן. מדבריו עולה ומתבאר שאפילו שהגיע לארץ לפרק זמן ארוך, חלים עליו דיני חוצה לארץ וחייב לנהוג יום טוב שני מדינא, לפי שבדעתו לחזור למקומו. אולם כתב, "ומיהו מודינא ודאי במי שעוקר דירתו ואשתו ובניו לילך לאיזה מקום לישא וליתן ולהרויח אף שדעתו לחזור ולהתיישב למקומו הראשון לא מקרי דעתו לחזור, דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם, זולתי אם עקרן להוליכן לזיהרא של ארץ ישראל או להבריחן ממגפה בר מינן או מחמת סבה אחרת כיוצא בה שאז הדבר ברור דבכל גוונא דעתו לחזור מיקרי".
ורבים מהפוסקים הסכימו עם דעת הפרי חדש שלא לחלק בין מי שדעתו לחזור מיד למי שדעתו לחזור לאחר זמן, כדעת המהריב"ל והמגן אברהם, וכך הוכיח בשו"ת בצל החכמה (ח"א סימן ס) מראשונים, והביא משו"ת זרע אברהם (ח"א או"ח סימן י"ב) שכתב להדיא דאין חילוק בשיעור הזמן שישהה במקום ותלוי רק בדעתו לחזור. ובספר שערי יצחק (כלל ד) דייק מלשון הרמב"ן במלחמות (מגילה דף י"ט) ומלשון הטור (סימן תס"ח) ומהלבוש (שם) כשיטת הפרי חדש דאפילו דעתו לחזור לזמן מרובה חשיב דעתו לחזור. והוכיח עוד שכן דעת הרא"ש והר"ן והמאירי (פסחים נ"א ע"א) בשם גדולי הדורות. ועיין בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימנים פ"ג ופ"ד) ובתשובת הגרח"פ שיינברג (שבסוף ספר יום טוב שני כהלכותו) שהוכיחו כן מדברי רבים מהאחרונים והוכיח שכן דעת המשנה ברורה להלכה.
נמצא לפי זה שבחורים הבאים לארץ לתקופת לימודים, אפילו ארוכה המתמשכת כמה שנים, חייבים לנהוג יום טוב שני, לפי שבכל אותה תקופה דעתם עדיין לחזור למקומם בחוצא לארץ בתום תקופת הלימודים.
אלא שבשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן ל אות ג) ובחזון עובדיה (יו"ט עמוק קכב) שכתבו לדקדק בדברי הפרי חדש דבר חדש, שדוקא אם עקר מפני מגיפה וכדו, נחשב שבדעתו לחזור. אבל אם יצא הוא ובני משפחתו לשליחות לחוצא לארץ למשך שנה, נחשב כמי שאין בדעתו לחזור. וטעם הדבר, כי העוקר מחמת סיבה כגון מחמת מגיפה וכדו, בביטול הסיבה מסתבר שיחזור מיד למקומו הראשון, אבל זה שנקשר בחוזה והסכם עבודה, לא נחשב כמי בדעתו לחזור בכל זמן ההתקשרות שלו עימהם.
ובזה יתבאר שגם לדעת הפרי חדש יפטרו בחורי הישיבות הבאים מחו"ל מקיום מצות יום טוב שני אחר שקשרו עצמם עם הישיבה לתקופת זמן לימודים של שנה ומעלה, לדעת הרדב"ז כי באו לפרק זמן ארוך ונחשב כמי שבדעתו לחזור לאחר זמן, ולדעת הפרי חדש כי באו לזמן קצוב.
וכך כתב בערוך השולחן (סימן תצו סעיף ה), שקצבת שיעור הזמן שישאר במקום כדי להפטר מחומרי המקום שיצא משם הוא שנה, וז"ל: "העוקר דירתו עם אשתו מארץ ישראל לחוצה לארץ אף על פי שבהמשך הזמן דעתם לחזור מכל מקום דינם כאין דעתם לחזור, דכיון דבא הוא וביתו מקרי דירה קבוע. וכן יראה לי דאפילו בא לבדו אם אין דעתו לחזור עד אחר שנה מקרי אין דעתו לחזור, וכן מי שאין דעתו לחזור אף על פי שיש לו איזה מניעות שיכול להיות שיחזור כגון שלעת עתה לא נתרצתה אשתו לצאת וכיוצא בזה אף שיכול להיות שיחזור מכל מקום כיון דלעת עתה הוחלט בדעתו לבלי לחזור מקרי אין דעתו לחזור", עכ"ל. וכן הסכימו הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן ס"ד) ומרן הגר"ע בחזון עובדיה (יו"ט עמוד קכב) שאם דעתו להשתקע במשך שנה ומעלה דינו כבן המקום לכל דבר. אומנם יש להדגיש שערוך השולחן נקט שנה בהסתמך על הגמרא בבבא בתרא המחייבת מי שהשתקע בעיר שנה בתשלום מס, והגר"ש ואזנר הסכים עימו ולא מטעמו, כי אין לדמות דיני ממון לאיסורים כפי שנתבאר במהריב"ל, אלא שיש לקצוב שנה כי אם לא כן נתת דבריך לשיעורים, אם יחשב כתושב אחר חודש שנה או חמש שנים.
אלא שלמעשה רבו הדיעות בעניין זה, הן גבי בחורים והן גבי זוגות צעירים שעדיין לא מצאו פרנסתם בריוח בארץ. כי אומנם מפורש ברדב"ז שכל שבא לזמן, או שבא עם אשתו וב"ב דינו לנהוג כמנהג המקום שבא לשם, וכך העלו בדעת הפרי חדש שאם בא לשנה דינו כבן המקום, יש מהאחרונים שהעלו מסברת עצמם לחלק בין זמנם לזמנינו, שדוקא בזמנם שהיה קשה המעבר מחוצה לארץ לארץ ישראל, היה סברא לקבוע שעצם ישיבתו שנה אחת בארץ או בואו להשתכן עם אשתו מוכיחה על כוונתו להשתקע בארץ. אבל בזמנינו שקל מאוד להתנייד ממקום למקום, הישיבה בארץ משך שנה או אפילו ישיבתו בארץ עם אשתו ובניו אינה מעלה כלום עד שימצא פרנסתו ויגמור בדעתו להשתקע בארץ. ונביא את עיקרי השיטות בקצרה בהקדים את המוסכם אליבא דכולי עלמא.
אם התנתק הבחור לגמרי מבית הוריו בחוצה לארץ, עד ששכר דירה ומתפרנס בארץ ישראל בריוח, ברור ופשוט שדינו כבן ארץ ישראל שאינו נוהג יום טוב שני של גלויות, גם אם עדיין לא נשא אשה, וכל שכן אם נשא אשה וגמרו בדעתם להשאר לגור בארץ אחר שמצאו בה פרנסתם בריוח.
אלא שנחלקו באופן שבא ללמוד פרק זמן של שנה ויותר בארץ, ולא ברור לבחור בעצמו מה ילד יום, אם ישא בת ארץ ישראל וישאר לגור בארץ, או שיקח אותה איתו להתגורר בחוצה לארץ, או שישא בת חוצה לארץ ויחזור לחוצה לארץ או יעלה בהחלטת שתיהם לגור בארץ. ובשאלה זו כבר הקדימו ונחלקו גדולי ארץ ישראל לפני מאות בשנים, שבשו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ד סי יד) הביא כרוז שחתום על ידי רבני ירושלים בחרם וגזירת נח"ש שעל הבחורים הבאים ללמוד בארץ ישראל לנהוג יום טוב שני. מאידך בהערות לשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן ד) הביא שהנהיגו גאוני ירושלים שכל רווק העולה מחו"ל אינו עושה אלא יום טוב אחד בלבד ותו לא, וכך הסכימו הגאונים מהר"ש אלגאזי ומהר"א אמיגו ומהר"ש גרמיזאן, שמא תזדמן לו אשה מבנות הארץ וישאר לגור בארץ ישראל. והביא שכך היו מורים גאוני צפת.
לענין מעשה הורה מרן הגר"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סימן מ) שהעיקר להלכה כדעת גדולי ארץ ישראל המובאים בשו"ת הלכות קטנות שרוק העולה מחו"ל עושה יום טוב אחד, לפי שהם היו מרבני הארץ בשונה מהחתומים על הכרוז שהעתיק בגינת ורדים שכולם היו מבני חוצה לארץ שהגיעו לארץ בסוף ימיהם ולא ידעו על המנהג הנהוג מקדמא דנא בארץ. ועוד, שיש לצרף דעת החכם צבי שלעולם אין לנהוג יו"ט שני בארץ ישראל. אומנם מסכים שאם דעתו של הבחור סמוכה על דעת הוריו עליו לנהוג יומים. אלא שמדברי הלכות קטנות הגיע לחלק שלושה חילוקים בדין זה. שאם דעתו סמוכה על דעת הוריו, ינהג יום טוב שני, ומשמעות דבריו שדינו כבן חוצה לארץ לכל דבריו, שאסור בעשיית כל מלאכה, ויתפלל תפילת יום טוב וימנע מהנחת תפילין. ואם הוא עצמאי בדעתו לישא בת ארץ ישראל גם נגד דעת הוריו, דינו כבן ארץ ישראל לגמרי שמותר בעשיית מלאכה וחייב בהנחת תפילין. ואם הוא מסתפק, יש לשאולו, אם יסכים לישא בת ישראל ולהשאר בארץ, ינהג יום אחד ואם לאו ינהג שתי ימים. וכך נראית דעת הגאון רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (ח"ג הערות פרק כג, אות ח) אלא שממשיך וכותב שאם הוא בחור צעיר שלא הגיע לגיל נישואין כגון לפי גיל י"ז אין שייך טעם זה כי תלוי הוא בהוריו ונחשב שבדעתו לחזור, ולכן צריך לנוהג שתי ימים. מדבריו משתמע שנאמרו דברי הגדולים הנ"ל רק על מי שהוא כבר בגיל שידוכין.
מאידך ראינו להגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ו סימן לח) שפסק ההיפך לגמרי, שגם בחור בן חוצה לארץ שכבר נמצא בארץ [ובתשובה לא מצוין וכמה זמן נמצא בארץ] והשתדך עם בת ארץ ישראל ובדעת שניהם להשתקע בארץ, וגם אבי החתן התחיל בהכנות לעלות לארץ לגור עם בנו, ופסק שאין בכל זה כדי לפטור אותו מחובת קיום יום טוב שני בארץ ודינו כבן חוצה לארץ לגמרי שינהג שתי ימים טובים וימנע מהנחת תפילין. והטעם מבואר בדבריו, כי בימינו שקל מאוד לעקור ממדינה למדינה, לא יקרא בן המקום עד שיתקיימו בו שתי תנאים. א. שבדעתו להשתקע בארץ. ב. שיש לו פרנסה טובה בארץ, ולא די בגמירת הדעת לבד להשתקע בארץ, מהסיבה הנ"ל שראינו רבים שרצו להשתקע בארץ וחזרו למקומם בגלל קשיי פרנסה. ומעלה מסקנתו לפי זה, שאפילו נשא אשה וגר בארץ תקופת מה, אם לא ימצא פרנסתו בארץ עליו לנהוג יום טוב שני. וכעין זה פסק בתשובה אחרת (שם ח"ג סימן עד) לזוג צעיר מבני חוצה לארץ שקנו דירה בארץ, שכל עוד שלא גמרו בדעתם להשאר בארץ עליהם לנהוג יום טוב שני, ומסביר שקנית דירה בארץ אינה מוכיחה כלום, כי רבים מבני חוצה לארץ קונים דירות בארץ שלא מתוך מחשבה לגור בזה. ומבאר שגם לדעת הרידב"ז הפוסק שאם עלה עם אשתו ובני ביתו חשוב כמי שעלה לזמן יש לומר שנאמרו דבריו רק בזמנו שנעשה עסק גדול בשביל לעלות לארץ, לכן העלה הרדב"ז שמן הסתם אם עלה עם אשתו דעתו להשתקע שם. אבל בימינו שהרבה טסים ממקום למקום ובאים גם בשביל טיול וכדו לארץ, אין ישיבתו עם אשתו מוכיחה כלום ומסיים: "ולכן למעשה תלוי זה בדעתך ובדעת אשתך שאם עדיין לא החלטתם להשאר בארץ ישראל יש לכם דין בני חוצה לארץ ואם החלטתם להשאר בארץ ישראל יש לכם דין בני ארץ ישראל". וכך כתב בתשובה אחרת (ח"ד סימן ק"ח) לחתן שבדעתו לגור בארץ אחרי חתונתו: "מה שאתה החלטת לקבוע דירתך בארץ ישראל אחר החתונה, וגם אביך הרה"ג שליט"א חושב בעזרת השם יתברך לעקור מחוצה לארץ עם כל בני ביתו ולקבוע דירתו בארץ ישראל לאחר חתונתך, הנה כל אלה אינו מועיל להתנהג כתושבי ארץ ישראל לדין יום טוב שני", מהטעמים הנ"ל המפורטים לעיל.
וגם הגר"מ שטרבוך (בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סימן של. ובח"ה סימן קנז ובספרו מועדים וזמנים ח"ז סימן ק"כ) עשה כעין פשרה, ופסק שבחור רווק ינהג יו"ט שני כבחוצה לארץ יתפלל תפילת יו"ט ויעשה קידוש והבדלה [אולם לגבי הנחת תפילין מעלה בהמשך דבריו שיש לו להניח לפי שדעת כמה פוסקים לחייב בן חוצה לארץ בהנחת תפילין יו"ט שני ע"ש]. אבל אברך המתגורר בארץ עם משפחתו שעדיין מסתפק וחושב אולי לחזור לחו"ל, ינהג כהוראת החזון איש [המובאת בסמוך], גם אם יש אפשרות סבירה [כדבריו] שישאר בארץ.
והוראה יראה שאין כאן מחלוקת כי רב המחבר מהמפריד, כי הנה דעת כל גדולי הפוסקים האחרונים מוסכמת לפסוק כהשקפת רוב הפוסקים לחייב בן חוצה לארץ לנהוג יו"ט שני שלא כדעת החכם צבי בלא לחלק בין רווק שאין דעתו להשתקע בארץ לנשוי. וגם מתבאר שדעת שתיהם כהמהריב"ל שהעיקר תלוי בגמירות דעתו. אלא שכל חילוקי התנאים המפורטים בדבריהם באו רק בשביל לעמוד על דעת השואל, אם אכן דעתו שלמה להשתקע בארץ, וממילא הדבר תלוי בראות עיני המורה לבחון כל שאלה הבאה בפניו מכל הבטיה, וכאשר יראה המורה שהדבר תלוי מאוד באופי השואל ובקהילה והמשפחה שממנה בא ועוד כהנה וכהנה, על כן לא נכון לקבוע שיש כאן מחלוקת, אלא מרן הגר"ע דיבר על סגנון בחורים מסויים, ומרן הגר"מ מדבר על סגנון אחר. וענינו הרואות שרוב רובם של הבחורים היוצאים מקהילות חרדיות בצרפת ובלגיה ושוויץ ללמוד בארץ נשארים אחר כך להשתקע בארץ גם אם לא מצאו דירה ומקור פרנסה, ומאידך רוב רובם של בחורי ארצות הברית הבאים ללמוד בארץ חוזרים אחר נישואיהם, פעמים שנה אחרי החתונה ופעמים מיד לארץ מוצאם, בגלל קשיי פרנסה וכדו. לכן קשה להכליל גדר אחד לכל בני חוצה לארץ, וכאמור יש לדון כל מקרה לגופו. ולאחרונה שמעתי שריננו על פוסק חשוב שפסק לתושב אחד מערי צרפת שבא להתארח בארץ ושאל אם הוא חייב לשמור יום טוב שני, ושאל אותו הרב, האם יש לך איזה מחשבה בעתיד לעלות לארץ, והוא השיב לו. כן, ופטר אותו מחיוב יו"ט שני, ותמהו רבים על הוראתו זו שהתיר לו הגם שעדיין לא גמר השואל בדעתו לעלות לארץ. ויצאתי לחקור אחר השואל והתברר שהמדובר הוא במבוגר שרוב ילדיו גרים בארץ, והוא מתגורר בעיר שבעבר גרו בה כמה אלפי יהודים ורובם המחולט עזבו ואת מקומם תפסו מוסלמים קיצוניים, ונשארו בעיר כמה עשרות יהודים בלבד, וגם לשואל יש עסקים מצליחים בארץ, וזה ברור שהיהודי הלז לא ישאר עוד הרבה זמן לגור שם וגם הוא יעזוב, ושיער אותו רב שמן הסתם יבוא לגור בארץ מאחר שבניו גרים בארץ וגם יש לו עסקים מצליחים שם, ובפרט שאומר שהוא רוצה לעלות לארץ, לכן מסתברת הוראתו זו, כי כאמור אי אפשר לקבוע מסמרות בדין זה אלא הכל לפי ראות עיני המורה.
מכל מקום נראה שהנכון להחמיר בזה כהוראת החזו"א (הובאה בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סימן של. ובח"ה סימן קנז ובספרו מועדים וזמנים ח"ז סימן ק"כ) שעל בחור בן חוצה לארץ שבא ללמוד כמה שנים בארץ, לנהוג בארץ ישראל איסור מלאכה מספק, ולהניח תפילין בצנעה ושלא לעשות קידוש והבדלה ותפילות היום. אומנם החזו"א פסק כך כי חשש לדעת החכם צבי שבן חוצה לארץ הנמצא בארץ אינו נוהג כלל יו"ט שני, ואף שדעת רבים מהפוסקים שלא לחשוש לדעת החכם צבי, עדיין יש לנו להחמיר בזה כדעת החזו"א כי קשה מאוד לעמוד על כל הדקויות המרכיבות את המכלול השלם בבואנו לרדת לסוף דעת השואל. וכך יש להורות בכל הוראת ספק כגון שהשואל הוא בעל תשובה שהתנתק לגמרי מהוריו בחוצה לארץ, שבזמנים שחזור לחוצה לארץ ינהג כבני חוצה לארץ לגבי איסור מלאכה ותפילה, אבל יניח תפילין בצנעה. וכ"פ הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן שכא) ע"ש.
