הנה הג'חנון נילוש בשמן וטעם השמן ניכר בעיסה ולכן ברכתו 'בורא מיני מזונות' (ראה ש"ע סי' קסח ס"ז). וגם מטעם דנותנים אותו בקדירה שיש בה מרגרינה או שמן. ומכסים את הקדירה היטב ומתבשל מחמת האדים החמים וגם מהשמן והמרגרינה שבקדירה. ואף אם קובע סעודתו מברך 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'על המחיה' דהנה מרן בב"י (סי' קסח סי"ג) הביא מח' בעיסה שנילושה בקמח ומים על מנת לטגנה או לבשלה דדעת רבינו יונה (ברכות כז. ד"ה ומזה) ורבינו ירוחם (נתיב טז ח"ה) בשם רבינו שמשון (חלה, פ"א מ"ה) שלא מברכים עליה 'המוציא' אף שיש בה תוריתא דנהמא ואפי' נתחייבה בחלה דברכת 'המוציא' אינו הולך אלא אחר שעת אפיה. ורבינו תם (פסחים לז: בתוס' שם ד"ה דכולי) חולק וסובר שכל שתחילת העיסה עבה אפי' ריככה אחר כך במים ועשאה סופגנין ובישלה במים או טיגנה בשמן מברך עליהם 'המוציא'. ולמעשה פסק מרן (שם) דירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא על ידי שיברך על הלחם תחילה. ומכיון שבג'חנון העיסה נילוש עם הרבה שמן ומרגרינה וטעם השמן ניכר בעיסה יש להוכיח מד' המ"ב (שם, ס"ק פב) שהביא על מש"כ הרמ"א (שם) שכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצ"ב אלא שמטוגן בהן אבל אם נילוש בהן דינו כפת הבאה בכיסנין, וז"ל, פי' היש חולקים הנ"ל דס"ל דהוי לחם גמור ומברך עליה 'המוציא' ואפי' בדלא קבע סעודה מיירי דווקא בעיסה שלא נילושה מתחילתה בשמן ודבש ולכך ס"ל דכיון דהוי מתחילתה עיסה גמורה כשאר לחם, לא נפקע שמה לענין חיוב 'המוציא' אף דנטגנה אח"כ בשמן ונעשה כפת כיסנין. אבל כשנלושה מתחילה בדבש וכה"ג קודם הטיגון, א"כ לא היה עליה שם עיסה גמורה מעולם ולכן אף להיש חולקים אינו כלחם גמור לברך עליה 'המוציא' בדלא קבע סעודה עלייהו דהרי היא פת כיסנין. ואם קבע סעודה עלייהו לדעה קמייתא אינו מברך אלא 'במ"מ' דהטיגון הפקיע מתורת לחם לגמרי וליש חולקים מברך 'המוציא' וברכת המזון כדין פת כיסנין, ע"כ. נמצא דאין באופן זה דין ירא שמים ולכתחילה יכול לברך על עיסה זו ברכת 'בורא מיני מזונות', וזהו מלבד שדעת מרן כהסתם ובכל אופן יברך על עיסה כזאת 'בורא מיני מזונות' כמבואר ביבי"א (ח"ח חאו"ח סי' כא) ובחזו"ע (ברכות, עמ' סו). ושם לא כתב לחוש למש"כ מרן ירא שמים וכו'. ושמא אפשר לומר, או דרצה להשמיע לנו שהוא עיקר הדין. או שהבין שלא לשים כיום את הסופגניה (כנידון דהתם) רק בקמח ומים ובזה לא נחלקו. או דס"ל כדעת הרמ"א שכתב דהמנהג להקל. שו"ר למרן זצוק"ל בספרו הליכות עולם (ח"ה עמ' רכד) שכתב, העושה עיסה לבשלה או לטגנה, פטורה מן החלה, שנאמר (במדבר טו, יט) "והיה באכלכם מלחם הארץ", ואין קרוי "לחם" אלא כשהוא דרך אפיה, שנאמר (ויקרא כו, כו) "ואפו עשר נשים לחמכם" בתנור אחד (פסחים לז:). ובבאו' (שם) כתב דבש"ע א"ח (סי' קסח סי"ג) הביא מרן בסתם סברת ר' שמשון שיש לברך עליה 'בורא מיני מזונות', ולא ברכת 'המוציא', ובשם י"א הביא סברת ר"ת שמברך עליה 'המוציא', וקי"ל כסתם, שאין מברך עליה 'המוציא', וכמו שפסק ביו"ד לפוטרה מחלה. ומה שסיים באור"ח, "וירא שמים יצא י"ח שניהם ולא יאכל ממנה אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה". נראה שאינו אלא לחומרא בעלמא, ע"כ. ומכאן מוכח שלא העתיק האי דינא דירא שמים משום דס"ל דהוי חומרא בעלמא. ולעצם השאלה דמרן סותר עצמו הביא שם מש"כ בספר שלחן גבוה (סי' שכט סק"ה) שהעיר על מרן שלא חש להביא סברת ר"ת כלל, ופסק בסכינא חריפא לפטור מן החלה. והרי כמחלוקת בברכת 'המוציא', כך מחלוקת בדין החלה, דהא בהא תליא, ע"ש. ויישב דלק"מ, שכיון שגם שם כתב בסתם כד' הר"ש הכי ס"ל מעיקר הדין. וכאן הביא שגם הרמב"ם והרא"ש הכי ס"ל, הלכך פסק לגמרי כהר"ש להקל [ובשו"ת אול"צ ח"ב (עמ' צח) כתב דמרן חזר בו בש"ע ביו"ד, ועליו סמכינן לברך 'בורא מיני מזונות' בכה"ג, ע"ש]. ועוד שחלה בזמן הזה דרבנן וספיקא לקולא. וכן עיקר, ע"ש. ומש"כ בשו"ת אול"צ דמרן חזר בו, עדיף טפי שלא לומר כן היכא דאיכא תירוץ אחר וכמו שמרן זצוק"ל כתב ליישב. ובפרט שהב"י נכתב לפני ד' הש"ע וקשה לומר שמרן אחרי שכתב את כל ד' הב"י גם באור"ח וגם ביו"ד שוב יכתוב באור"ח מח' ויכתוב ביו"ד ללא חולקים. והנה מש"כ המ"ב (שם) שאם נילוש וכו', הופקע מתורת לחם לגמרי ואף אם קבע סעודתו על עיסה זו אינו מברך ברכת המזון, הכי כתבו כמה ראשונים וביניהם הרי"ד בספר המכריע (סי' סג) ובפסקיו לפסחים (לז:). וכ"כ בשיבולי הלקט (סי' קנט). וכ"כ הריטב"א (ברכות לז:). וכ"כ בספר אוהל מועד (דרך ו' נתיב ד). וכ"מ מד' הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות הי"א ופ"ג מהל' ברכות הי"א). ועי' למרן החיד"א (סי' קסח אות ג) שהביא ד' שיבולי הלקט להלכה, ע"ש. וע"ע בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' לז) שכתב דמכיון שהג'חנון נעשה בשמן רב נפיק מתורת לחם ואף בקביעות סעודה יברך 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'על המחיה', ע"ש. הלכך להלכה, מברכים על ג'חנון 'בורא מיני מזונות'. ואם אכלו כשיעור (27 ג' ומעלה) מברכים 'על המחיה'. וגם אם אכל כשיעור קביעות סעודה (216 ג' ומעלה) לעולם ברכת ה'ג'חנון' 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'על המחיה'.
