בספר חשוקי חמד דן לגבי מי שגזל אתרוג של חבירו ובירך עליו ביו"ט, ואחר כמה ימים מחל לו חבירו, האם יצא ידי חובתו למפרע וזת"ד: הובא בשערי תשובה [סימן תרנח סק"ו ציינו הביאור הלכה סימן תרמט ד"ה ובגזול] בשם המשאת שמעון [שו"ת או"ח סימן ד] שדן גבי יהודי שגנב אתרוג, וביו"ט ראשון בירך עליו, ובחול המועד הרהר בתשובה ופייס את בעל האתרוג במתן דמים, ובעל האתרוג מחל לו בתור אוהב במחילה גמורה, ושואל האיש האם יצא ידי חובתו כיון שבא לאחרונה על מנת לפרוע דמיו, או דלמא מעוות לא יוכל לתקון הוא, דהרי בההיא שעתא לאו דידיה הוי. ומסיק דאם פייס את דעת בעליו כשנתן לו מעות, או שמחל לו על המעות, הוא קונה למפרע ושלכם קרינן ביה, והטעם דבמקום מצוה ניחא ליה דליקני.
וכן בברכי יוסף [שיורי ברכה סימן תרנח] הסכים למשאת שמעון שאפילו גזלן ששילם קרינן ביה שלכם למפרע. והנה דברי המשאת שמעון הם כעין דברי הקצוה"ח [ס"ק א] שכתב דאף דקיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, מ"מ אם לקח אתרוג של חבירו שלא מדעתו יצא, כמבואר בפוסקים [ט"ז או"ח סימן תרלז ס"ק ד], והטעם דבמצוה אפילו לא ידע מעיקרא הוי יאוש, כיון דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, יעו"ש.
והנה הלבוש מרדכי [ב"מ סימן כ] תמה על דברי הקצוה"ח וז"ל: "אילו היה טעמא דיאוש שלא מדעת משום דלא ברור לנו שיתייאש שפיר היה תירוצו, דמשום ניחותא דמצוה הרי הוא כודאי שיתרצה, אבל באמת כיון דהוי דבר שאין בו סימן, הא ודאי שיתייאש ואעפ"י כן לא הוי יאוש, כי סוף סוף עתה לא יודע, ועכשיו אין יאוש, אעפ"י שברור שהיאוש יבא, אם כן מה מועיל ניחותא דמצוה, עכ"פ עתה איננו יודע מהמצוה, ועתה אין לו ניחותא והוי יאוש שלא מדעת, עכ"ל.
ובספר נחלת דוד [ב"מ כב, א] כתב בשם הריטב"א דניחותא דמצוה חשיב כמו זוטו של ים דמהני, יעו"ש. ונראה דכוונת הקצות הוא דמשום ניחותא דמצוה אילו הוה ידע עכשיו שהוא צריך בשביל מצוה, אנן סהדי שהיה מסכים שישתמש בה, דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, משא"כ יאוש בעלמא, הרי אם היה יודע בשעת השימוש היכן החפץ נמצא היה בא ולוקחו, ולא היה מסכים שישתמשו בה.
ועוד נראה להוסיף קצת הסבר עפ"י משל דלהלן: מעשה באדם שחלה והוזקק להתאשפז במוסד, החולה איבד את צלילות דעתו ואשתו היתה נאלצת למכור חלק מנכסיו כדי שיהיה בידה אמצעים לממן אישפוזו ולרפאותו, והנה מהדין היתה צריכה לפנות לבי"ד שימנו אפוטרופוס שתהיה לה סמכות למכור, אך אם אין אפשרות לעשות כן, מסתבר שגם אשתו רשאית למכור נכסים כדי להציל את בריאותו, שהרי גם הוא היה עושה כן אילו היה בר דעת, ואין לזה ענין ליאוש שלא מדעת ואעפ"י שכעת הוא לא יודע מהמכירה, אלא שאם היה יודע היה מתרצה.
ואף על פי דלאביי לא מהני משום דהוה יאוש שלא מדעת, אינו דומה, דיאוש שלא מדעת נאמר באדם המפקיר נכסיו או נותנם לאחרים, משא"כ כשמחליף נכסיו בממון, כדי להציל את חייו, אין זו הוצאה, אלא הכנסה, ואין כאן הוצאת נכסיו מרשותו כי אם הכנסת ממון להציל חייו, ואין לזה כל קשר ליאוש שלא מדעת. וכך הוא במצוה, כשאדם מוציא נכסיו למצוה אין כאן יאוש שלא מדעת כי אם זכיה וריוח שלא מדעת, ובודאי מהני כיון דהוי בגדר זכות ובזה לכו"ע מהני. עכת"ד.
אולם, הגרע"י זצ"ל בספרו חזון עובדיה [סוכות עמ' שצו'] הביא דברי המשאת שמעון הנ"ל שמקורו משו"ת מהרשד"ם [או"ח סימן כא] שדן אודות אדם שמכר לולב לחבירו והתנה עמו שלא יטלוהו הקהל, והלוקח עבר על התנאי ונטלו יחד עם כל הקהל. ופסק מהרשד"ם שלא יצאו ידי חובתם, ואם הלוקח חזר ופייס את המוכר בדמים, יצאו. ומכאן למד המשאת שמעון דה"ה למי שגזל אתרוג חבירו ובירך עליו ביו"ט, ואח"כ פייס את חבירו שיצא למפרע.
מיהו, הרב בחזון עובדיה [שם] הביא אחרונים רבים שלא הסכימו לחידושו של המשאת שמעון, דהא חילוק גדול יש ביניהם, דנידון דמרשד"ם שאני, שבא לידו בהיתר דרך מקח וממכר, אלא שעבר על התנאי, וכשמחל התנאי, הוברר למפרע, שאין כאן תנאי, ולכן יצאו ידי חובתם. משא"כ בנידון דהמשאת שמעון באיסורא אתא לידי דרך גזילה, אף שאח"כ קנאו בדמים, אין קנייתו מועילה למפרע אלא מכאן ולהבא. ואמת נכון הדבר שבתחילה הסכים הברכי יוסף לדברי המשאת שמעון, אולם מצא הגרע"י זצ"ל דבספרו של החיד"א 'מראית עין', [בליקוטים סימן יא' אות טו] חזר בו ממש"כ בברכי יוסף באומרו שלא היה בידו ספר המרשד"ם בשעה שכתב את דבריו בברכי יוסף, אך לאחר מכן הזדמן לידו שו"ת המרשד"ם ועיין בו, ותמה על דברי המשאת שמעון שיש לחלק כנ"ל, וסיים דאדרבה מוכח מהמהרשד"ם להיפך מדברי המשאת שמעון. ופסק שלא יצא למפרע.
וכן גם הגרי"ח זצ"ל בספרו תורה לשמה [סימן קעט] העלה שלא יצא למפרע באומרו דהמחילה היא במקום פרעון, ואינה חשובה כמו התרת חכם שעוקר הנדר מעיקרו, אלא הרי הוא כאילו פרע לו באותה השעה שמחל לו. והביא כמה ראיות לדבריו. ע"ש. וכן פסק הגרע"י זצ"ל שלא יצא למפרע. ע"ש.
