דווקא אם הסכין בן יומו יש להחמיר סימן צו סעיף א צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו, או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר, שאז מותר בהדחה. ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח. ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וגם לא טעמם ובשלם בחלב, צריך ששים כנגד מה שנגע מהסכין בהם. וה"ה לחתכם בסכין של עובד כוכבים. הגה: ואם חתכן דק דק, צריך לשער ס' נגד כל הצנון (ב"י בשם סמ"ק). וי"א שאם חתך צנון בסכין של איסור, כולו אסור (רשב"א ור"ן וכן משמע בארוך כלל ל"ה). וכן אם חתכו בסכין של בשר, אסור כולו בחלב. וכן נוהגין לכתחלה, אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה (ב"י ואו"ה). וכל זה אם חתך הצנון עצמו, אבל אם חתך הירק שעל הצנון, אין לחוש. ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור, אזלינן לקולא (שם), לכן קונים הצנונות שיש בהן חתוכין לצד זנבותיהן, כי תלינן שנעשה במרא וחצינא (שם בהג"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד). ובמקום שאין נמצא לקנות רק החתוכים בסכין, נוהגין לקנותו ולהתיר ע"י נטילת מקום.
האם השו"ע מדבר שחתך בסכין בשר רותח
בספר זבחי צדק [ס"ק לד'] כתב שכל האמור בשו"ע גבי צנון וסילקא שחתכם בסכין של בשר וכו', מדובר דוקא אם חתך בשר רותח דאז נאסר הצנון. וא"כ בסכינים שלנו (דהיינו שחותכים אתם בשר בכדי לבשלו, דהיינו צונן) שאין משתמשים בהם אלא בשר צונן, אפילו אם חתך בהם צנון וכיו"ב – מותר לאכלם בחלב.
אולם, לענ"ד לא זכיתי להבין מה ההכרח לומר כן בדעת השו"ע, הלא פשטות דברי השו"ע מורים דאפילו בבשר צונן יש חשש שמנונית על הסכין, ובפרט לאור האמור לעיל שמרן השו"ע חשש לשני הטעמים של רש"י. וצל"ע.
צנון שנחתך בסכין בשרי מה דינו
בשו"ע פסק כדעת הראב"ד שצנון שנחתך בסכין בשרי אינו אוסרו אלא בכדי נטילה. וכ"כ הסמ"ג והרא"ה. מיהו, הרא"ש אסר רק בכדי קליפה. ואילו הרשב"א, הר"ן והאו"ה אסרו את כל הצנון.
הרמ"א כתב דלכתחילה יש לחוש לשיטתם לאסור את כל הצנון. וכ"כ בספר פרי תואר [ס"ק ד] שהעיקר כדברי הרשב"א ודעימיה שכן פשט דברי הש"ס. אמנם, בספר ערך השולחן [ס"ק ב] נקט שאין להחמיר יותר ממה שפסק השו"ע לאסור בכדי נטילת מקום ותו לא. וכ"כ כה"ח [ס"ק ד].
האם מותר לכתחילה לאכול צנון שחתכו בסכין בשרי ע"י טעימה
השו"ע נקט בפשטות שמותר לאכול צנון שחתכו בסכין בשרי ע"י שיטעם הצנון, ואם אין בו טעם בשר מותר. והיינו אפילו עם כותח, דהא לישנא דגמ' הכי הוי – 'צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח', ולישנא דמותר בכל מקום הוא אפילו לכתחילה. וכ"כ הפר"ח [ס"ק ד] להדיא. אולם, הש"ך [ס"ק ה] כתב דלכתחילה אסור לאכול בכותח ע"י טעימה. וכ"כ כה"ח [ס"ק ו] שכן נקטו רבים מאחרונים לחלוק על דברי הפר"ח והסכימו לש"ך. ורק אם טעמו שאין בו טעם בשר ובישלו בדיעבד עם חלב, מותר. וכ"כ הכנסת הגדולה [הגהות ב"י ס"ק יג] וערך השולחן [ס"ק ג].
מה דעת השו"ע בסכין שאינו בן יומו בשרי שחתך בו דבר חריף
בב"י הביא מחלוקת ראשונים בדבר: דעת המהר"ם [תשובות ופסקים ח"ב סי' כב] דדוקא בקורט של חלתית אמרינן דחורפיה משוי ליה לשבח ולא בשום דבר אחר חריף כלל, וכ"כ רבינו יחיאל והרבה גדולים שוים להתיר עכ"ל. ואילו דעת התרומה [סימן ס] יכול להיות שאין חילוק בסכין, אלא אפילו אינו בן יומו חשוב כבן יומו, דאגב חורפיה דצנון או ירק מחליא והוי לשבח, כדאמרינן גבי קורט של חלתית של גוים בפרק אין מעמידין [ע"ז לט, א].
השו"ע פסק בסתם כדת המהר"ם שדוקא סכין בן יומו אוסר את הצנון, ואילו את סברת ספר התרומה הביא בשם י"א שאפילו אם הסכין אינו בן יומו אוסר את הסכין.
וכבר ידוע מחלוקת אחרונים כיצד פוסק השו"ע בכה"ג – דעת כה"ח [ס"ק י] שכל מקום שהשו"ע מביא סתם וי"א, והסתם הוא לקולא והי"א לחומרא, דעתו לחשוש לאוסרים לכתחילה. ובדיעבד בהפסד מרובה אפשר להקל כשיטת הסתם.
ואילו דעת הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר [ח"ו יו"ד סימן ה ובעוד מקומות רבים] שדעת השו"ע לפסוק כדעת הסתם אפילו בהפסד מועט, וכן נקטו אחרונים רבים. ע"ש.
מה הדין במי שהניח דבר חריף בקערה חלבית
הט"ז [ס"ק ג] כתב שמי שהניח בקערה חלבית נקיה תמכא, דהיינו מה שקורין 'קריין', מותר לאכול את אותו 'קריין' עם בשר, כיון שאין כאן דוחקא דסכינא ולא שמנונית. וכ"פ בכנסת הגדולה [הגהות ב"י ס"ק ד]. מיהו בכה"ח [ס"ק יג] כתב בשם הפמ"ג [מש"ז ס"ק ג] שלכתחילה אפשר שאסור מדינא ליתנו בחלב, ורק בדיעבד מותר. ע"ש.
