דיקור סיני לאמא על ידי הבת

לאחר בירור עם האשה המטפלת נמצא שבדרך כלל לא אמור לצאת דם כלל, אמנם לפעמים בטיפול האחרון עלול לצאת דם וזה תלוי בסוג העור ואין אפשרות לדעת קודם הטיפול האם יצא דם או לא. לפי זה כיון שאין זה פס"ר להוצאת דם יהיה מותר לבת לטפל באם, אמנם בדרך אגב נבוא לדון לגבי כל ענייני טיפולים רפואיים אם יש היתר לעשות כן על ידי הבנים והבנות.

איתא בגמ' סנהדרין (פד.) איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו, רב מתנא אמר "ואהבת לרעך כמוך", (כלומר מותר להקיז דם לאביו שלא נאסר רק דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו), וכן רב דימי בר חיננא ס"ל דשרי ודרש כן מ"מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת", מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור, ופטור ומותר קאמר. אמנם במסקנת הגמ' הביא ב' מעשים שרב לא הניח לבנו להוציא קוץ התחוב בבשרו, ומר בריה דרבינא לא הניח לבנו לפתוח לו כויה כדי להוציא הליחה.

ונחלקו הראשונים כאשר נתחב קוץ בבשר האב, האם מותר לבן להוציא את הקוץ כאשר עיי"ז בודאי יצא דם, להרמב"ם מותר דהלכה כרב מתנא ורב דימי, ומה שרב ומר בריה דרבינא לא הניחו לבניהם לעשות כן הוא משום שהיו שם אחרים שיכלו לעשות זאת, וכ"ד הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה) והטור (יו"ד סי' רמ"א). אמנם הרי"ף והרא"ש ס"ל דאפי' אם אין שם אחר אסור לבן לעשות את הטיפול, דקייל כרב ומר בריה דרבינא לאסור בכל גוונא, וכך לומדים בדבריהם.

ונחלקו עוד לשיטת המתירים המהר"ח פלאג'י בספר חפץ חיים (סי' צ"ו אות ד' בדעת הרמב"ן ובאות ט' בדעת הרמב"ם) שלא התירו אלא דווקא בחיתוך אבר או בהקזה משום שבגוף החיתוך וההקזה יש בהם רפואה, משא"כ בנטילת קוץ שהדם מופיע בשעת נטילת הקוץ בלבד, נמצא שהחבלה שנעשית אינה לצורך רפואה ואסור. אולם הרמ"א בסי' רמ"א פסק כהרמב"ם והטור וס"ל דלא חילקו בהכי, וס"ל דבאין שם אחר מותר.

מרן בסי' רמ"א השמיט את מה שכתב הרמב"ם שבאין שם אחר מותר, משמע דס"ל לאסור בכל גוונא (אמנם דברי מרן לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר). אמנם הרמ"א מיקל כמ"ש. וכתב הגר"מ פנירי בספרו כיבוד הורים פי"ג סעי' ג' ששמע מהגריש"א זצ"ל דלאשכנזים מותר אף להוציא קוץ מבשרו של האב, ומאידך על בני ספרד יש להחמיר כהוראת מרן. אמנם החסד לאלפים (יו"ד סי' רמ"א סק"א) ובא"ח (פרשת שופטים אות כד) פסקו כהרמב"ם והרמ"א דשרי לבן לרפאות את אביו ושכן דעת הגרע"י שיש להקל בדבר בין טיפול ממשי כחיתוך אבר או הקזה ובין נטילת קוץ מותרת. ולפי"ז התירו באדם הזקוק לטיפול בזריקות כגון חולי סכרת וכדו' שרשאי הבן להזריק לאביו, אם זה כרוך בטירדה ובהוצאות כספיות, וכן פסק הגר"מ פנירי שם.

ובגדר "אין שם אחר" כתב המנחת יצחק (ח"א סי' כ"ז) שאין הכוונה דווקא כשאין שם אחר בכל העיר, אלא כל היכא שאין מזומן לו אחר על המקום כמו שמזומן לפניו בנו, חשיב כאין שם אחר, וכל שכן אם יש לאב טירחא ללכת בעצמו לרופא או לבית החולים ולהמתין שעה ארוכה עד שיטופל. ובערוה"ש (רמ"א סק"ו) כתב שאם הבן מיומן יותר מרופא אחר ואביו חפץ בו, יכול הבן לטפל בו גם אם הדבר כרוך ביציאת דם.

ובפרט כאשר הבן מרפאו בחינם יש לצרף מ"ש מהר"י פלאג'י ביפה ללב (רמ"א סק"ג) דחשיב כאין שם אחר וכן כתב במנחת שלמה (ח"א סי' לב) ובגשר החיים (ח"ב פרק א' עמ' ח').

מסקנת ההלכה – כאשר הדבר כרוך בטירחא או בהפסד ממוני מותר לבת לעשות לאמא את הטיפול הנ"ל אף אם כרוך הדבר בהוצאת דם, ומ"מ כתב הגר"מ פנירי שאמר לו הגרע"י שצריכה הבת לבקש כל פעם מחילה מהאמא קודם הטיפול אם תוציא ממנה דם שתמחל לה, ודיברתי על כך עם הגר"מ פנירי דבודאי רוב ההורים יעדיפו שבנם או ביתם יטפלו בהם וזה להם לעונג ולנחת כי יודעים בבירור שישתדלו הילדים ככל יכולתם להמעיט כאבם וסבלם ויטפלו בהם ברחמנות, ובפרט שמרן לא כתב להדיא לאסור, אלא רק השמיט דין זה, לכן יש מקום גדול להלך כאן לקולא היכא דאפשר, והסכים עימי.