אני לא מסכים לקחת את התיק הזה עלי, וצריך להתיעץ עם גדולי הדור, אבל אני מיצג לפניך הסוגיא כפי שאני רואה אותו ותמשיך משם הלה.
שלשה נאמנים על הבכור חיה, אמו ואביו. חיה מיד, שאם אמרה זה יצא ראשון, נאמנת. אמו, כל שבעת ימי הלידה, נאמנת לומר זהו הבכור. אביו, לעולם. אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי הוא, נאמן. וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור, נאמן. הגה: מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור, לא יוכל לומר אחר כך על אחר שהוא בכור (טור בשם הרמב"ן ובית יוסף בשם הר"ן ונ"י פרק י"נ).
מקור: גמ' קידושין [עד, א] אמר רב נחמן שלשה נאמנים על הבכור חיה אביו ואמו, חיה לאלתר, אמו כל שבעה, אביו כדתניא "יכיר" [דברים כא יז] יכירנו לאחרים, מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור. ופירש רש"י אמו כל שבעה. שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב "יכיר".
האב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר, ואינו צריך לומר בפירוש בני זה ממזר הוא, אלא כל שנשמע מכלל דבריו שבנו ממזר, כגון שאומר על בנו הקטן שהוא הבכור, הבן הגדול ממזר.
וכן נפסק בשו"ע באה"ע הלכות פריה ורביה [סימן ד סכ"ט] וז"ל: האב שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי. וכ"כ בשו"ת חקרי לב [מהדו"ב אה"ע סימן ב'], והשיג על מש"כ בכנה"ג [אה"ע סימן ד' הגב"י אות כב'] בשם הרדב"ז שצריך שיאמר בפירוש שהוא ממזר, ופירש דברי הרדב"ז בע"א.
ובבית שמואל [שם ס"ק נב] ציין שדברי השו"ע מקורו מהטור, ודקדק מדבריו דאם לא אמרה האם מכותי נתעברתי, לא אמרינן אנן שמא מכותי נתעברה. אבל הרמב"ם כתב דהוא בחזקת ממזר, והיינו ספק ממזר, די"ל שמא מכותי נתעברה. וכ"כ המגיד דהיא נאמנת לומר מכותי העובר והולד כשר, משום דבלא דיבורה הולד ספק ממזר ושמא מכותי הולד, לכן היא נאמנת, ולשיטת הטור דס"ל הולד ממזר ודאי קשה למה היא נאמנת להכשיר.
ובפת"ש [שם ס"ק לט] הביא דבתשובת רעק"א [סימן קו'] האריך לחלוק על הב"ש בזה במ"ש דלא מספקינן בערבי (כותי, וכנראה כתבו ערבי מחמת הצינזורא), וכתב דמה דהוציא כן הב"ש לעשות מחלוקת בין הרמב"ם והטור מחמת דקדוק לשונם אינו מוכרח כלל וכלל, ודברי הרמב"ם והטור באו בדיוק היטב כו'. ע"ש.
ובאבני מילואים [שם ס"ק כג] הסתפק בדעת הרמב"ם אם הוא ממזר ודאי או ספק ממזר, דשמא התעברה מכותי. ע"ש.
ומ"מ, סיים השו"ע דאם יש בנים לבן, אינו נאמן אף על הבן לומר שאינו בנו שהרי פוסל את בניו. וביאר הט"ז [שם ס"ק טז] היינו לפסול אותו, אבל לענין ירושה נאמן כמ"ש בחו"מ סימן רעט' (היינו שנאמן האב לומר שאינו בנו לענין ירושה, ואין בזה בעיה כלפי הבנים של אותו בן היות ובירושה בניו עומדים תחתיו וכאילו האב קיים). וכ"ז דאין בפי האם שום טענה, אבל אם היא אומרת מעובד כוכבים או מעבד נתעברתי, הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בזה.
מה הדין באב שאמר על בנו מסופק אני אם הוא בני
בספר חשוקי חמד הביא מעשה שהיה באב שאמר על בנו שהיה מוחזק כבכור, מסופק אני אם הוא בני. והסתפקו הדיינים אם בכי האי גוונא יורש הבכור פי שנים. האם הדיבורים האלו של האב, מעוררים אצלנו ספק, ויכולים להפקיע מבנו שמוחזק כבכור, שלא יקבל פי שנים.
והשיב דהנה בדין נאמנות של האב מצינו ד' שיטות בראשונים, הובא בשו"ת רעק"א [סימן קכח] א. דעת בה"ג [הובא בב"י אהע"ז סימן ד] דאינו נאמן לומר אינו בני, רק נאמן לומר על הקטן שהוא הבכור, ואז ממילא הגדול ממזר. ב. דעת התוס' רי"ד דנאמן לומר אינו בני רק היכא שאשתו אינה מכחישתו כגון שמתה ולא נבדקה, אבל במכחישתו אינו נאמן. ג. דעת הריא"ז הוא בשלטי גבורים, וכן הוא בספר המכריע [סימן סד] דנאמן רק באומר שהוא בנו והוא ממזר או בן גרושה, דעל בנו האמינתו התורה לפסלו, אבל לומר שאינו בנו והוא ממזר אינו נאמן. ולשיטתם בעניננו בלאו הכי אינו נאמן.
אולם סיים הרעק"א שלמעשה קשה לנטות מפסק הרמב"ם והשו"ע [אהע"ז סימן ד סעיף כט] שבכל אופן נאמן לומר אינו בני.
והנה כתב התשב"ץ [ח"ב סימן צא] התורה כשהאמינה לאב לומר על בנו שהוא ממזר, כשאומר ברי ממזר הוא האמינתהו אבל באומר על בנו שהוא ספק ממזר, אין דיבור האב בזה מעלה ומוריד כלום, תדע שכן הוא שהרי מהכרת בכור למדנו דין זה. ובהכרת בכור אם אמר בני זה ספק בכור הוא, אינו נוטל בנכסים אלא חלק פשוט, כדאיתא בפרק יש נוחלין [קכז, א] ובפרק יש בכור [בכורות מו, ב] וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פרק ב מהלכות נחלות ה"ו], עכ"ל. מבואר בדבריהם דהכרת ספק אינה נחשבת הכרה.
אני תקוה שלא ישמעו עוד סיפורים כאלו, ומה שכתבתי עזר לכם.
