עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

האם אומרים קלוטה כמי שהונחה דמי לגבי הפסק בהנחת תפילין של ראש

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 23.02.2021

שאלה:

היום בבקר כשהנחתי התפילין של ראש שלי רגע קודם שהנחתי אותם פתאום נפלו מדי שלי ונפל על הרצפה ומישהוא דרך עליהם ופסלם-האם יצאתי תפילין בדיעבד כי אני מאחר לעבודה?

תשובה:

בביאור הלכה [או"ח סימן כה סעיף ט ד"ה ואם הפסיק] הביא דיון מעניין שכתב הבאר היטב בשם שו"ת הלכות קטנות [ח"ב סימן מ"ב (קכ')] גבי מי שהניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור, והספק הוא האם אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לענין זה וממילא אין כאן הפסק שהרי התפילין כמי שכבר הונחו על ראשו או שמא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה בכה"ג.
וז"ל שם: עי' שד"ח [א"ד אות ה' סי' ט'] אם שייך בכה"ג קלוטה כמי שהונחה. ועיין פ' הזורק [צז], ופ"ק דשבת [ד, ב] ובגטין פ' הזורק [עט] כיון שהגיע הגט לאויר הגג ה"ז מגורשת, ובפ"ב דזבחים [כה] אויר כלי ככלי דמי, ושם אויר שסופו לנוח כמונח דמי ובדף כ"ו אויר פנים כפנים דמי, ושם ספ"ק דף ט"ו בעיא דנקטעה יד כהן קודם שהגיע דם לאויר המזבח, ושם דף י"ט ע"א אם נכנסה לו רוח בבגדו והבדלתו מבשרו בשעת עבודה מהו והיינו שעבד עבודה קודם שנח הבגד ע"כ.
וסיים שיש חילוק בין דבר שנעתק והוא באויר דבהא איכא למימר שסופו לנוח, משא"כ כשהוא בידו כגון בנ"ד י"ל דלא אמרינן בכה"ג שסופו לנוח. ובביאור הלכה כתב דבארצות החיים השיג עליו בראיה ברורה באומרו דכל שלא הידק לא נגמר המצוה, ושכן כתב בספר עיקרי דינים בשם תפלה לדוד.
והנה ראיתי בספר המצויין דף על הדף [גיטין עט, א] שהביא בשם שו"ת בית שערים [אורח חיים סי' כד] שנשאל ג"כ גבי בכיוצא בזה כנ"ל ובתשובתו הביא כמה סברות שלא יאמרו בזה קלוטה כמי שהונחה:
א. לא שייך קלוטה כמי שהונחה אלא ברשויות כמו רשות היחיד ורשות הרבים, דברשות היחיד יש לכל אדם קנין בקרקע שלו עד רום רקיע, ואם כן אויר שכנגד חצירו או ביתו עד רום רקיע שייך לרשות היחיד, ואם נאמר קלוטה כמי שהונחה הרי הוא מונח ברשות היחיד, אבל בתפילין לא שייך לומר כיון שבא באויר כנגד מקום הנחת תפילין כמי שהונחה על הראש, דמה שייכות לאויר זה אל הראש, ומי יאמר שזה אויר הראש, אולי האויר של התקרה למעלה ואינו באויר הראש כלל. (ולסברא זו מה יענה לגבי נכנסה לו רוח בבגדו והבדלתו מבשרו בשעת עבודה הנ"ל דאמרינן קלוטה וצ"ע).
ב. דוקא אם צריך הנחה לרגע כמו בקנין ובשבת שדי בהנחה לרגע, בזה מועיל קלוטה באויר כמו שהונחה, אך בתפילין שעיקר מצוותן שיהיו עליו כל היום אין אומרים קלוטה כמי שהונחה. (גם סברא זו קשה דנכון שכך היא מצות תפילין, אך הלכה היא שגם אם הניח את התפילין לרגע על ראשו יצא ידי חובתו, ותו אין כאן הפסק אם דיבר בינתיים וע"ז מדובר).
ג. דוקא אם הדבר שהוא באויר צריך ליגע ולנוח בדבר שעומד במקומו אומרים שמיד שהגיע לאויר הדבר שעומד במקומו, הדבר שעומד באויר כאילו מונח, שהרי כבר נעקר ובא לאויר המקום שהנחתו בו פועל קנין או חיוב, אבל בתפילין, וכי צורך תפילין הוא שיונחו על הראש, אדרבה הראש צריך ליגע בתפילין שהם באויר. (את אותה סברא אפשר לומר גם להיפך, וכי אדם שרוצה ליתן גט לאשתו צריכה החצר לגעת בגט, אדרבא הגט צריך להגיע לחצר בשביל שיחול קנין, וה"ה שבכדי שאדם יצא ידי חובתו צריך הוא להביא את התפילין לראשו, ולא זכיתי להבין סברא זו).
ד. כתב השואל והצדיקו המחבר, שאין אומרים קלוטה כמי שהונחה אלא במקום שאין הקפדה בפרטי ההנחה, רק שיהיה נח, אבל במקום שיש קפידא באופן הנחתם כמבואר בשולחן ערוך [אורח חיים סי' כ"ז סעיף ט' – יא] לגבי תפילין, בזה אין אומרים קלוטה כמי שהונחה. (גם סברא זו אינה מובנת לי דהרי בודאי שצריך גם בקלוטה שיהיה מונח באיזור החצר המגודר שאם נח מחוץ לו אינו כלום וה"ה שבתפילין צריך שיהיה מונח במתחם הראש ולא מחוץ לו וכל דבר וגדרו וצ"ע).
בהגהת משנת העמרמי להגאון רבי מנשה קליין כתב סברא נוספת, על פי דעת התוספות ישנים במסכת שבת, שאין אומרים קלוטה כמי שהונחה אלא להחמיר, אבל כאן אם נאמר שכמי שהונחה מועיל הסברא להקל, שייחשב בכך שקיים כבר מצות תפילין, ולזה אין אומרים קלוטה כמי שהונחה. (לכאורה גם כאן הוא חומרא שהרי אם נאמר שלא נחשב כמונח אזי חוזר לברך, ואם אכן הלכה היא שכבר נחשב מונח מדין קלוטה הרי הוא מברך ברכה לבטלה ועובר בלאו כדברי הרמב"ם, ועוד שהרי בלאו הכי מי שהניח תפילין ללא ברכה בודאי שקיים מצוה מהתורה וכל ההפסק הוא רק לרגע ואח"כ נמצא שמקיים מצוה, ולא זכיתי להבין היכן הקולא, אדרבא חומרא היא וצל"ע בכל הנ"ל).
אשר על כן לענ"ד נראים דברי הארצות החיים ודעימיה דהטעם הוא דכל שלא הידק את הרצועות לא קיים את המצוה, וזה חלק ממצות הנחת תפילין ולכן אפילו שהתפילין הגיעו לאויר ראשו אכתי לאו כלום הוא, שהרי חסר בעיקר המצוה שהוא ההידוק, משא"כ בחצר וכיוצא בו שהחפץ הגיע לאויר תו לא חסר כלום להשלמת הקנין, דכמו שהדבר נמצא על הקרקע חל הקנין הוא הדין לאוירו של אותה קרקע ולא חסר שום מעשה, שהרי סופו לנוח וכל העומד לנוח כמונח דמי ללא שום תוספת מעשה. ולכן לא יצאת המצוה.