כתב הב"י (סי' קסא ס"ג) וז"ל, וכתוב עוד בהגהות אשירי (פ"ב דברכות סי' יא) וצריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידיים. ואע"פ שהרוקח (סי' שכח) כתב שאינו צריך, נראה דהיינו מפני שהוא סובר ששיעור נטילת ידיים לחולין עד פרק אמצעי של אצבעות והטבעות הם מונחות באצבע למטה מאותו פרק אבל לד' הפוסקים שסוברים שצריך ליטול למעלה מאותו פרק, צריך להסיר הטבעות אם הם מהודקים וכדתניא בתוספתא דמקואות (פ"ו ה"ד) השירים והנזמים והטבעות, רפין אינם חוצצין, אוצין, פירוש מהודקין, חוצצין. וכתבה הרא"ש בפרק תינוקת (הל' מקואות, ריש סי' כו). ואם תאמר טבעת מהודקת אמאי חייצא, הרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו הוא, כבר תירץ שם הרא"ש בשם הראב"ד (בעלי הנפש, שער הטבילה) דמקפדת היא להסירו בשעת לישה. וכיון שהיא מקפדת בשום פעם, אע"פ שאינה מקפדת בשעת טבילה, חייצא. ונראה דאפי' טבעת רפויה צריך להסיר בשעת נטילה, אי משום דלא בקיאים בשיעור רפיון זה, ואי משום דלא ליתו להתיר אף במהודקת, ע"כ. ובש"ע (שם) כתב, צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נט"י. הגה – ואפי' הוא רפוי. ואפי' אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה, שלא יטנפו. ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר, כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי, ע"כ. והמ"ב (שם ס"ק יט) כתב, ומסקי האחרונים דדווקא אישה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה (היינו בשעת לישה), אבל איש שאין דרכו להקפיד להסירו בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש, אין צריך להסיר אותו בשעת נטילה, אפי' אם אינו רפוי. רק אם יש בו אבן טוב שגם איש דרכו להקפיד להסיר בשעת נטילה שלא יתלכלך מהמים, אז יש לחוש להסירו משום חציצה, ע"ש. ובכה"ח (שם ס"ק לד) כתב שלאו דווקא לישה אלא כל שהאישה מקפידה להסיר טבעתה לצורך איזו מלאכה, נחשבת לה הטבעת לחציצה, ע"ש. ובשו"ת אול"צ (ח"ב פי"א הל' נטילת ידיים אות י) כתב, בימינו אין הנשים צריכות להסיר את הטבעת מן היד בשעת נטילת ידיים, ואף שהיא מהודקת באצבע, כיון שאינן רגילות להקפיד ולהוציא את הטבעת בשעת לישה. ואין חילוק בין טבעת שיש בה אבן לטבעת שאין בה אבן. ומ"מ אישה המקפידה להוציא את הטבעת בשעת לישה, צריכה להסיר את הטבעת מידה בשעת נטילת ידיים. ושם בבאו' כתב, ורק אישה שמקפידה להוציא את הטבעת בשעת לישה, צריכה להסירה בשעת נט"י. וכן אישה שאינה רגילה לעסוק בבצק, הרי היא כאינה מקפידה, ואינה צריכה להסיר את טבעתה בשעת נט"י. ואף שהבא"ח (פ' אחרי – קדושים ש"ר אות כו) כתב לחלק בין טבעת שיש בה אבן לטבעת שאין בה אבן, שאם יש בה אבן טובה צריך להסירה, נראה דהיינו דווקא בזמנם, שהיו מקפידים על טבעת שיש בה אבן שלא תתלכלך, אבל בזמנינו שלא מקפידים בזה, מותר ליטול עם כל טבעת שלא מקפידים ללוש עימה. ובכל אופן יש לאישה הנוטלת ידה עם טבעת להקפיד לשפוך רביעית בבת אחת, על כל יד, וכדין מי שיש לו רטיה שכתב מרן בסי' קסב (ס"י) שישפוך רביעית על היד כאחת, שאל"כ חיישינן שיחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו את היד, והוא הדין לענין טבעת, והמציאות כיום שכל שנוטל ידיו כרגיל, הרי ששופך רביעית בבת אחת, ושפיר דמי. ומ"מ כל זה היינו דווקא לענין נטילת ידיים, אבל לענין טבילה יש להחמיר ולהוציא את הטבעת מן היד. וראה עוד בש"ע (יו"ד סי' קצח סכ"ג) ובפת"ש (שם ס"ק יד) וכן המנהג, ע"כ ע"ש [ועי' בשיעורי שבט הלוי (סי' קצח סכ"ג ס"ק ג) שהקשה הרי טבעת נעשית לנוי, ואם כן, מדוע הויא חציצה, ע"ש מש"כ בזה]. ועי' בספר טהרת הבית (ח"ג עמ' קיב – קטו) דגם שם מוכח שאם האישה לא מקפדת להסיר הטבעת בשעת לישה אף שיש בטבעת אבן והיא מהודקת אינה חציצה ושם מיירי לענין טבילה, וק"ו לנטילת ידיים. ומה שהקשה בהלכה ברורה (ח"ח עמ' קמג) על האול"צ מד' המהרש"ל וגן המלך, המעיין יראה שאין שום סתירה מדבריהם לד' האול"צ, ותלוי האם מקפידות או לא. שו"ר למורינו הראשון לציון בילקו"י (ברכות, ח"ג עמ' פב) שכתב, אישה שאינה רגילה להסיר את הטבעת מעל אצבעה בעת עשיית עוגה וכדו', מותר לה ליטול את ידיה עם הטבעת, ואין זה נחשב לחציצה, אפי' אם הטבעת מהודקת. ואם יש בטבעת אבן יקרה, שדרכה של האישה להקפיד להסיר את הטבעת כדי שהאבן לא תתקלקל במים, חשיב חציצה, וצריכה להוציא הטבעת קודם הנטילה. ואם אינה מקפידה להוציא לעולם את הטבעת שיש בה אבן מעל ידה, אין זה נחשב חציצה, ע"ש מש"כ בזה. אתה הראת לדעת כי גם הראשון לציון שליט"א התיר בזה לכתחילה באופן שאינה מקפדת בלישה וכיוצ"ב (ועי' בכה"ח סי' קסא ס"ק לב מש"כ תקנה למי שחוששת שאם תוריד את הטבעת היא תיגנב או תאבד, ע"ש). והנה יש לדון לגבי הורדת הטבעת באופן שמקפידה, בנטילת ידיים של שחרית וכו', דהנה כתב בש"ע (סי' ד ס"ז) טוב להקפיד בנטילת ידיים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידיים לסעודה. והוסיף הרמ"א, מיהו אינו מעכב לא כלי ולא כח גברא ולא שאר דברים הפוסלים בנטילת הסעודה, ע"כ. משמע דאין חיוב להקפיד בכל הדברים המעכבים לנטילת ידיים לסעודה. ומשמע דגם בחציצת הטבעת אין קפידא מעיקר הדין. אמנם ע"פ מש"כ ביבי"א (ח"ט סי' קח ס"ק יא) מסופקני אם יהיה אפשר לברך 'על נטילת ידיים' כאשר יש לה טבעת והיא מקפידה להורידה בשעת לישה וכדו', וי"ל [וזה מכבר כתבנו על מאי דאיתא בש"ע (סי' תריג ס"ד) וז"ל, נוטל אדם ידיו שחרית ומברך 'על נטילת ידיים' ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו, ע"כ (וכן ה"ה ליוצא מבית הכסא כמש"כ האחרונים). וקשה, דכיון שאין רחיצה זו להנאה, אמאי לא יטול עד הפרק. וכתבו הפוסקים כי נט"י עקב רוח רעה לא הוזכר כלל בטור וש"ע שצריך ליטול עד הזרוע, אלא חומרא היא המובאת במ"א (סי' ד ס"ק ז) ואין זה עיקר כ"כ, ומדינא סגי עד קשרי אצבעותיו [עי' במטה אפרים (סי' תריג ס"ה, ובאלף למטה שם ס"ק ט), הליכות שלמה (מועדים, עמ' עה סי' יג הע' כו), פסקי תשובות (סי' תריג ס"ב) ובתורת המועדים (ארבע תעניות, עמ' רכב). וע"ע בכה"ח (סי' תריג ס"ק יב) ובמש"כ ע"ד בתורת המועדים (שם הע' ג)]. ואע"פ שרבינו האר"י ז"ל (פרי עץ חיים, פרק ג) ובעולת תמיד כתבו דבנטילת שחרית צריך ליטול כל האצבעות והכף עד פרק הזרוע כדי להסיר הרו"ר שבידיו, וא"כ גם בתשעה באב וביוה"כ היה מן הראוי ליטול עד הפרק, שבזה יוסר הרו"ר שעל הידיים, ואפ"ה אין נוטלין אלא עד קשרי האצבעות ולא עד הפרק. וע"ז תירצו דיש חילוק בין הנטילות, דבנט"י של שחרית די ליטול משום רוח רעה עד סוף קשרי אצבעותיו שהסטרא אחרא ביוה"כ אינה שולטת, ואינה שורה על הכפיים כדי שיצטרכו נטילה, ואם יטול כל היד, ודאי כוונתו להנאתו, ואסור [עולת תמיד (דף יג ע"ב), כה"ח (סי' ד אות יד), וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' ד), ועוד לו בבא"ח (פ' תולדות ש"ר אות ב), וכתב שם דה"ה לתשעה באב שאינה מקפדת על דבר מועט כי כל היום הוא שלה בעוונותינו הרבים, ע"ש. וע"ע בהליכות שלמה (שם), ובפסקי תשובות (שם) ובשו"ת ודבר שלום (סי' יג). ויש לעי' לטעם הרשב"א שתיקנו נט"י שחרית כדי להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש מן הכיור קודם עבודתו, עי' ב"י (ריש סי' ד), ולפ"ז ה"ה הכא שיצטרך ליטול עד הפרק. עי' פמ"ג (סי' ד, א"א, ס"ק ז). ויש ליישב דהוא רק לזכר בעלמא, וכעין שכתב הכה"ח דלעיל, ואכמ"ל. וא"כ טבעת הוי חציצה אף אם הנטילה מעיקר הדין היא עד קשרי אצבעותיו]. הלכך להלכה, אישה שאינה רגילה להסיר את הטבעת מעל אצבעה בעת עשיית עוגה וכדו', מותר לה ליטול את ידיה עם הטבעת, ואין זה נחשב לחציצה, אפי' אם הטבעת מהודקת ואף אם יש בה אבן יקרה ובלבד שיהיה נטילה ברביעית מים (וממילא כולם היום נוטלים בהרבה יותר מרביעית). ואם דרכה של האישה להקפיד להסיר את הטבעת כדי שהטבעת לא תתקלקל במים או בשעת לישה וכדו', או שיש לה טבעת אם אבן יקרה שמקפידה להורידה בשעת לישה וכדו', חשיב חציצה, וצריכה להוציא הטבעת קודם הנטילה, אף אם היא רפויה. ואם אינה מקפידה להוציא לעולם את הטבעת, והוא הדין בטבעת שיש בן אבן יקרה, אין זה נחשב חציצה בין לנטילת ידיים בבוקר בקומה משנתה, בין לנטילת ידיים לאכילה [וגם לנטילת ידיים בבוקר לכתחילה יש להיזהר בכך שלא תגיע לחשש ברכה]. וגם גבר שעונד טבעת נישואין וכיוצ"ב (ואיני נכנס כאן לפן ההלכתי בזה אם ראוי לעשות כן) אם דרכו להקפיד להסיר הטבעת שבא במגע עם מים הוי חציצה וצריך להורידו בשעת נטילת ידיים, ואם לא, לא הוי חציצה.
