נראה שאינך יכול לחזור בך מהעיסקה.וראה בהערה מהם הטעמים לזה.
נימוקי הדין:
הנה מצינו במג' בגיטין נב. שדנה גם על נכסי יתומים וגם על נכסי הקדש אם מעות קונים שם לבד דלגבי נכסי יתומים אמר ר' חנילאי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מקני אלא בכספא ואין מועיל משיכה מדכתיב "ונתן הכסף וקם לו" והיינו שביתומים מהני קנין מעות ועשו אותם כמו הקדש שגם אם משך לא מהני בלי שעשו קנין מעות ואלא שאמרינן בגמ' דכל התקנה שמעות קונת זה בשזה למעליותא וטובלה בזה אבל כשזה גריעותא לא מהני ולא יקנה להם מעות אלא משיכה ורק מסקנת הגמ' שרק במקרה אחד יכולים לחזור בהם בכה"ג שהיה קנין משיכה ולא היה מעות ואחרי שמצי נתייקר המוצר ורוצים לחזור בהם שבזה יכולים שיאמרו שאצלם קונה רק מעות ולא משיכה אבל בשאר מקומות הגם שזה לטובתם לא ניתן להם לחזור בגלל שאינם לא ירצו להתעסק עמהם כשידעו שהיתומים יכולים לחזור בהם לפי .. ונפסק להלכה בסימן קצ"ט סעיף צ'.
ומצינו דין שני בגמ' בקידושין כח: תנן רשות גבוה בכסף לפיכך גזבר שנתן מעות בבהמה אפי' בהמה בסוף העולם קנה וההדיוט לא קנה עד שימשוך וה"ה להיפך דהלוקח מן ההקדש קנה במעות לחודא ונחלקו הראשונים האם במקום שיש הפסד להקדש כגון הקדש שקנה מוצר ואח"כ הוזל האם גם בכה"ג מעות קונות שאצלם זה גזה"כ ואל איכפת לי אם יש להם הפסד ורק ביתומים תיקנו שרק כשזה לטובתם מהני קנין מעות לבד ולא כשזה לרעתם או דילמא שדין הקדש הוא כמו ביתומים שכל שיש הפסד להקדש אין המעות קונות שדעת המרדכי והר"ן שלעולם מעת קונות בהקדש גם במקום שיש פסידא ודעת הרמב"ם והראב"ד שרק במקום דליכא פסידא מעות קונות אבל במקום פסידא לא תיקנו להם ויסוד מחלקתם שבמשנה בשקלים פסק ד' משנה ט' המקבל עליו לספק סלתות? מארבע עמדו משלש מספק מארבה מטלטל ועמדו מארבע מספק מארבע שיד הקדש על העליונה וביאור הדבר באם גזברים הקדימו מעת לחנוני לקבל קמח והחנוני התחייב לתת להם 4 קילו לסלע והתייקרו השערים ומוכרים רק 3 קילו בסלע שהדן שצריך המוכר ליתן לגזבר 4 קילו דהיות והמעות קונות בהקדש א"כ קנה סכום של 4 קילו אבל אם סיכמו דהחנוני יתן שלש קילו בסלע והוזל השערים שנותנים 4 קילו בסלע הדין שיד הקדש על העליונה לדרוש 4 קילו ולא אמרינן שמעות קונות בהקדש וכשעשו הקנין מעות המחיר היה לפי שלש קילו.
ומבואר כאן שהתקנה היתה בהקדש לטובת ההקדש ואם יש הפסד להקדש אמרינן שכוחם לא גרע מהדיוט שצריך לקנות רק במשיכה וכך נקטו ברמב"ם בפרק ט' מהלכות מכירה ובראב"ד שם ובהר"ן ובש"ך פליגו שלא דמי דהתם כיון שהגזבר קנה את הקמח הוא לא היה עדיין בעין והקנין לא היה גמור ולכן אם רצה לחזור בו חוזר בו אבל גזבר שנתן מעת על פירות מסויימים שהם בעין והוזלו ורוצה לחזור בו בזה לעולם לא יכול ההקדש לחזור בו היות ובהקדש כתיב ונתן הכסף וקם לו שלעולם הקנין הוא אך ורק במעות.
ועוד הקשו על הרמב"ם והראב"ד שבגמ' מפורש משמע שמעות קונות בהקדש לגמרי שבגמ' בקידושין כט. הקונה חפץ מן ההקדש במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתיים מה שקנה קנוי ואינו מוסף הדמים ובהקד שלא שייך שיקבל על עצמו למי שפרע שיהיה כמו הדיוט שחוזר בו ומקבל מי שפרע ולכן הקנין מעות נשאר ואע"פ שזה רעה להקדש שהרי הפסידו שזה נהיה שווה מאתיים ומ"מ קיבלו רק מנה בגלל שהיה קנין מעות ומוכח שגם כשזה לרעת ההקדש אמרינן שמעת קונות ומצינו כמה תירוצים בדבר
ב. בהרב המגיד נקט שיש חילוק בין הפסד ממון ממש להקדש לבין שיש רק מניעת רווח להקדש דאם יש הפסד ממן וכגון שההקדש קנו ושילמו מנה ועוד לו משכו ונעשה שווה מאתיים שאז רוצים המוכרים עוד מנה בשביל לקיים העיסקה ולהפסיד את ההקדש בזה קנטינן שאל יוכלו וההקדש יוכל לחזור בו הגם שהי הקנין מעות. אבל אם למשל ההקדש מכר במעות ואחרי המכירה התייקר אצל הלוקח ורוצים ההקדש לחזר כי יש להם מניעת רווח שיכלו להרויח יותר בזה אינם יכולים לחזור בהם דכל מה שיכולים לחזור בהם זה כשיש הפסד ממש אם לא יוכלו לחזור.
ב. בכסף משנה תירץ שנוקט הרמב"ם שכל חידוש התורה ונתן הכסף וקם לי זה דווקא בקונה מההקדש אבל לא במוכר להקדש ולפ"ז כל הקדש שקונה מצר לא אמרינן שמעות קונות ויעוין במשנה למלך במקום שבאה ע"ז טובא.
ג. יעוין בשואל ומשיב שנוקט שמדובר בגזבר שקנה שלכן יכול לחזור בו היות והוי כשליח שחוזר בו שאין עליו מי שיפרע יעויין שם.
ומ"מ בש"ך נוקט להלכה כדעת הר"ן והמרדכי אבל ברמ"א כתב ודווקא ביתומים אבל הקדש וצדקה קונה במעות ולכן אם נתן אחד דמים להקדש על המקח ונתייקר אין ההקדש יכול לחזור בו ומשמע שנוקט שהקדש שונה מן היתומים ואין בו תקנה רק למעליותא ולא לגריעותא כמו הר"ן ומצד שני נקט את דבריו רק בלוקח מן ההקדש שאם נתייקר אין ההקדש יכול לחזור בו ומשמע שאם ההקדש הוא הקונה בכה"ג לא אמרינן שמעות קונו ואל יוכל לחזור בו וזה בעצם כמו שהסבירו ה"מ והכס"מ ברמב"ם כל אחד לפי הסברו.
וממילא בנידון דידן שהמלון רוצה לחזור בו מהמקח אם נגדיר את המלון כמו הקדש א"כ הוי הקדש שקנו במעות ורוצים לחזור בהם כדי שלא ישלמו יותר על הספסלים שבזה לדעת הר"ן לא יכולים לחזר בהם ולדעת הרמב"ם והראב"ד יכלים לחזור בהם ואו לה"מ בגלל שבכה"ג יש הפסד ממשי להקדש או בגלל שבכה"ג לא נאמר דין התורה ונתן הכסף וקם לו ואמנם הש"ך נוקט בדעת הר"ן אבל ברמ"א לא ברור שלא נקט כדעת הרמב"ם והראב"ד וכמו ההסברים שלא ה"מ ובכ"ב ולכן יוכלו חזור בהם המלון בגלל ההפסד שיש להם ומצד מי שפרע אין מי שפרע על הקדש שחוזר או שנגדור את המלון בשליח להקדש שאין בשליח מי שפרע.
ורק אם רוצים לאלף את החברה להחזיר מעות יוכלו לומר קים לנו כדעת הש"ך שנוקט כהר"ן והמרדכי שהקדש קונה לעולם במעות גם כשזה לרעתו וא"ת נקנו להם הספסלים ואין אנו מחזירים את המעות ששולם לנו עליהם.
ומצינו נידון שני שלדעת הר"ן והמרדכי גם שזה לרעתם שמעות קונים אין קונים אלא במשיכה שנחלקו בזה הקצוה"ח והנתיבות בסין קצ"ט סעיף צ' שלדעת הקצוה"ח הקדש ובדק הבית בזמן הזה דינם כדין יתומים שכל התקנה רק למעליותא ולא לגריעותא ולנתיבות גם צדקה לענים ובתי כניסיות דינם כהקדש גמור שכסף קונה בלי אפשרות לחזור גם כשהתקנה לרעת הצדקה ויסוד מחלוקתם שבהר"ן בקידושין יא כתב דכמו שאמרינן שנכסי יתומים ועוד שהגמ' דנה אם יש יד לצדקה ואמרינן את"ל שיש יד לצדקה וכו' ונקטינן שיש יד לצדקה והוי כהקדש ולדעת הקצוה"ח כל דבריו נסובו רק בהקדש לבדק הבית ולא במעות לעניים דהא קי"ל אין נשבעים על ממון עניים וכן לא אומרים כל נדיב? לך עולות בצדקה ואילו בהקדש אומרים זאת ומה שכתוב ברמ"א שצדקה כהקדש פלג עליה אבל בנתיבות בכתב דשאני שבועה שנתמעט מקרא דרעהו שאף עניים נקראים רעהו אבל לענין גוף החלת הנדר והתוספת קדושה אם זה ילפינן צדקה מהקדש וא"כ כיון שמצינו מחלוקת בזה אומרו החברה קים לנו כדעת הרמ"א והנתיבות שהוי כהקדש שקונה מעות גם שזה גם לגריעותא להם ולא יחזירו המעות ורק לחייב את המלון לקנות את כל הספסלים לא נוכל לחייבם שיטענו כדעת הקצוה"ח שצדקה הוי כמעות יתומים שיכולים לחזור כשזה לטובתם וכאן הטובה להם לחזור כי מצאו ביותר זול וכן נוסף שמעות כיום הוי סיטומתא שקונה לגמרי שאז לא יוכלו לחייב את החברה להחזיר את המעות.
