כתוב בפרשת כי תצא [פכ"א ט"ו – י"ז] (טו) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכר לשניאה. (טז) והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר. (יז) כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה.
ופרש"י פי שנים – כנגד שני אחים. ובאבן עזרא כתב שכך סדר החלוקה שיקח שני חלקים אם הם שני אחים ואם היו שלשה, שיחשבו שהם ארבעה, ויקח שני חלקים. ואם שני בנים יחשבו שלשה וכן הכל. ויתבאר דין זה לקמן.
ובעל הטורים רמז לדין בכור הנוטל פי שנים בפסוק עצמו שיש באותיות "בכור" ענין כפילות. הבי"ת כפולה על האל"ף שלפניה. וכן הכ"ף כפולה על היו"ד שלפניה וכן הרי"ש כפולה על הקו"ף שלפניה. והו"ו נכתבת כפולה שכותבין אותה ב' ווי"ן.
ובמשך חכמה [שמות ד כב] כתב טעם לסבר את האוזן מדוע הבכור נוטל פי שנים וז"ל: בני בכורי ישראל, שבן בכור נוטל פי שנים משום שהוא עשה אותו לאב, כן ישראל עשו כביכול להשם יתברך לאב להעולם שהם הכירו השגחתו ויחודו בתבל, עכ"ל.
הרמב"ן מנה דין זה למצות עשה שינחילנו פי שנים. והוסיף דהמשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה (לא תעשה – לא יוכל לבכר. עשה – יכיר לתת לו פי שנים), ואף על פי שאין דבריו קיימים בדין, וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן. (כ"כ בספר המצוות ל"ת, מצוה יב והשיג על הרמב"ם דלא מנה במנין המצוות לאו זה ויעוין בקצות לקמן בסימן רפא' ס"ק א שהקשה על דברי הרמב"ן מהגמ' ב"ב קכז, ב).
והקשה ב"דעת זקנים" [שם], וא"ת והרי יעקב העביר נחלה מראובן שהיה בן לאה השנואה ונתנה ליוסף בן האהובה. ותירץ דבפשיעתו של ראובן היה, שהרי בא על פלגש אביו ויעקב נתן ליוסף שפרנס אביו. ואפילו הכי לא יוכל לבכר, ואם פשע באביו יביאנו לב"ד. ע"כ. ובביאור הדעת זקנים הסביר דכוונתו שאין הלכה כן לדורות אלא כשיפשע הבכור יביאנו אביו לבית הדין ולא יעבירנו מבכורותו. ומה שעשה יעקב י"ל עפ"י האברבנאל שעשה כן מפי הגבורה, וגם לא העבירו כי אם מירושה הראויה לבוא, שאין הבכור נוטל בה פי שנים. ע"ש.
ותמהתי מדוע תלה הכתוב דין זה באהובה או שנואה, הלא לכאורה התורה היתה צריכה לכתוב חידוש גדול יותר, היינו דאפילו אם אדם שונא את בנו מאיזו סיבה, מ"מ אינו רשאי לבכרו על פני שאר אחיו, ומדוע התורה תלתה דין זה באשתו השנואה, הלא פעמים רבות אנו רואים שאנשים מגרשים את נשותיהן מחמת שנאה וכדומה ואכתי אוהבים את בניהם ועוזרים להם וכדומה.
ומצאתי לספורנו שהתייחס לשאלה זו וכתב בזה"ל: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור". לא יעביר הבכורה מן הבן בשביל שנאת זו או אהבת זו, אבל אם יעשה זה בסבת רשעת הבן הבכור אז ראוי להעביר כאמרם ז"ל [ב"ב פרק יש נוחלין] אם לא היה נוהג כשורה זכור לטוב [שם קלג. ב] וכן נראה שעשה יעקב אבינו כאמרו ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל [דברי הימים א ה, א]. ע"כ. מיהו, דברי הספורנו ק"ק שהרי זו דעת רשב"ג בגמ' [שם] שאמר דאם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב, אבל חכמים חלקו עליו ואמרו דאין רוח חכמים נוחה הימנו. וכך פסקו כל הפוסקים. וצ"ע.
והראוני שאפשר ליישב עפ"י מה שפסק הרמב"ם [פ"ב מהלכות נחלות הי"ג] וז"ל: היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר, זו ששנואה בנישואיה. ואצ"ל אם היה בן גרושה ובן חלוצה. ע"כ. וכן נפסק בשו"ע לקמן [ס"י]. והקשה הלח"מ, דהא קי"ל אין ממזר אלא מחייבי כריתות דלא תפסו בהו קידושין, ושנואה בנישואיה היינו בחייבי לאוין דתפסי בהו קידושין.
ואחר שהאריך קצת בזה כתב ונראה דדייק ליה מבן השנואה תנינא, דדי להכתוב שיאמר כי את הבכור יכיר למה אמר בן השנואה, לרבות ממזר דחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין ולא נפקא מרישא דקרא דקאמר כי תהיינה. וכו'. ואע"ג שהלח"מ כתב שדוחק הוא זה דלא מצינו דרשה זו בגמ'. הנה דברי הרמב"ם מבוארים בספרי [פ' תצא] על הפסוק דכי תהיינה דאמר שם לפי הגהת הגר"א. ע"ש.
ולפ"ז החידוש הוא שאפילו הבכור ממזר נוטל פי שנים אע"ג שהוא מחייבי כריתות דבכה"ג הוה אמינא שאין הבן יורש. והשנואה של הפסוק מדבר ששנואה לפני המקום דהיינו בעבירה, דעל איסור הנישואין דברה התורה.
ומצאתי לבעל ערוה"ש בסימן דידן שג"כ כתב להדיא כנ"ל וז"ל: היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר [דברים כא, יז] כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנשואיה שנשאה בעבירה, וא"צ לומר אם היה כהן ונשא גרושה או חלוצה דהבן הנולד ממנה אם הוא בכור נוטל פי שנים דאינו ממזר, דאין לומר דמה שכתבה התורה בן השנואה פירושו שנואה ממש שאביו אינו אוהבה, דפשיטא דבזה לא הוצרכה לפרש, דהיעלה על הדעת דבשביל שאינו אוהב את אמו יסתלק מבכורתו, ועוד דא"כ הוה לה להתורה להשמיענו יותר כששונא את הבכור עצמו, אלא ודאי דעל איסור הנשואין דברה התורה. ע"כ.
לכן הבכור נשאר בכור, אלא דיש לקיים רצון אביו על כן לעשות פשרה על חלק הבכור.
