דיירי הבנין אינם יכולים לעכב, אולם באופן שערך הדירות שבבנין ירד – נחלקו הפוסקים בזה ולכן אם כבר פתחתם הם אינם יכולים לכופכם לסגור, ואם עדין לא פתחתם יהיו יכולים לכפוכם לא לפתוח. אולם בבנין רגיל שערך הדירות לא ירד מחמת כך אין ברשותם יכולת כפיה כלל וכאמור.
הנימוק:
אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא – בני החצר מעכבים עליו
מחלוקת ראשונים בדין בני חצר מעכבים על אומן
בגמרא בבבא בתרא (כא.) נאמר: "אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא, אומן, וגרדי, ומלמד תינוקות – בני חצר מעכבין עליו". ומפרש רש"י מפני שמרבה עליהן קול נכנסין ויוצאין. והראשונים [רמב"ן, רשב"א, נמוק"י] פירשו דמשום קול הנכנסים אינו מעכב עליו, וכדמצינו שאינו מעכב משום קול הפטיש וקול הריחים, אך מפני הנכנסים והיוצאים שמרבים עליו את הדרך מעכב. ופירש הדרישה שגורמים לבני החצר בלבול בכך שיש נכנסים ויוצאים בכל עת.
ויסוד מחלוקת רש"י והראשונים היא בפירוש המשנה (שם כ:) שיכול למחות בידו שלא יעשה חנות בחצירו מפני הנכנסים והיוצאים, אך אינו יכול למחות בידו מקול הפטיש ומקול הריחים, ופירש רש"י דהחילוק ביניהם האם הקול מגיע מביתו שלו דלכך יש לו רשות, לבין אם מגיע מאנשים אחרים שלהם אין רשות, ורק אם הנכנסים והיוצאים הם תינוקות של בית רבן אינו מעכב על ידו.
אך הראשונים נקטו שלעולם אינו יכול למחות בו מפני רעש שעושה בחצירו, ומה שאמרו שמעכב אותו מלעשות חנות היינו מפני שהנכנסים והיוצאים מרבים עליו את הדרך.
והרמב"ם (פ"ו משכנים הי"ב) מפרש גמרא זו בדרך אחרת, ולדבריו לעולם יכול לעכב עליו מלעשות רעש הן מחמת קול הנכנסים והיוצאים והן מחמת קול הפטיש והריחים, ונידון המשנה הוא לענין דין חזקה – האם כשהחזיק שלש שנים בכניסת ויציאת אנשים אלו מועלת חזקתו, ועל כך מחלקת המשנה בין קול הפטיש והריחים שמועלת חזקתו, לקול הנכנסים והיוצאים שאין מועלת חזקתו.
ולדינא פסק המחבר (סי' קנו ס"ב) כדעת הרמב"ם שיכול למחות בו אף משום קול הפטיש והריחים, ולדבריו יכולים דיירי בנין למחות באדם שעושה רעש של נכנסים ויוצאים וכן מפני רעש של קול הפטיש. והרמ"א הביא את שיטת הנך ראשונים שאינו יכול למחות בו אלא מחמת קול הנכנסים והיוצאים.
ולפי זה עולה בנידון דידן שיכולים דיירי הבנין למחות באותו מוסד רפואי שלא לפתוח מרפאה בבנין, היות ומרבה רעש של נכנסים ויוצאים וגורם לחוסר מנוחת הנפש, ואף לדעת הרמ"א שאינו מעכב על ידו על קול הפטיש והריחים מעכב על קול נכנסים ויוצאים.
מחלוקת ראשונים אם דוקא בני החצר מעכבים או גם בני המבוי
מחלוקת נוספת מצינו בראשונים בדין ריבוי נכנסים ויוצאים, האם דוקא בני אותה חצר יכולים לעכב או אף בני חצר אחרת מאותו מבוי, התוספות (ב"ב כא. ד"ה אחד) המרדכי (סי' תקיב) ונמוקי יוסף (י: ד"ה גמ'), הרמב"ן (כ: ד"ה הא) והרי"ף (י:) נוקטים שדוקא בני אותה חצר מעכבים, ואילו הרמב"ם (פ"ו משכנים הי"ב), הרא"ש והרבינו חננאל [הובא ברמב"ן (שם)] נוקטים שאף בני חצר אחרת מאותו המבוי מעכבים.
ונחלקו בגירסת הברייתא שהבאנו לעיל: "אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא, אומן, וגרדי, ומלמד תינוקות – בני חצר מעכבין עליו". ולגירסא זו דוקא בני אותה החצר מעכבים ולא בני חצר אחרת, וכן הוכיחו התוספות (שם) בשם הרשב"א מדברי אביי שסובר שבני חצר אחרת אינם יכולים למחות במי שהעמיד חנותו בחצר אחרת.
ומאידך הרמב"ם, הרא"ש והרבינו חננאל גורסים בברייתא: "אחד מבני מבוי שביקש לעשות וכו' – בני המבוי מעכבין עליו". ולדבריהם דברי אביי שבני אותו מבוי אינם מעכבים – אינם נפסקו להלכה, אלא להלכה נפסק כרבא החולק על אביי ומיישב את המשנה באופן אחר.
עוד יש ליישב את דעת הרמב"ם שלעולם אף לדעת אביי שבני חצר אחרת אינם מעכבים על מי שהעמיד חנותו בחצרו – היינו דוקא במבוי מפולש שבין כך ישנם רבים הבוקעים שם, ולכך אינם יכולים לעכב, אך במבוי שאינו מפולש שאין רבים בוקעים שם מודה אביי שיכולים לעכב מפני הנכנסים והיוצאים.
ולענין הלכה המחבר (סי' קנו ס"א) הכריע שבמבוי שאינו מפולש בני המבוי יכולים לעכב, והרמ"א (שם) הכריע שבני חצר אחרת אינם יכולים לעכב אף במבוי שאינו מפולש, ודוקא בני אותה החצר מעכבים.
ולפי האמור יש לברר הדין בנידון דידן, ונראה דלפי הכרעת המחבר דיירי הבנין יכולים לעכב על המוסד רפואי לפתוח סניף בבנין מגורים, היות וקול הנכנסים והיוצאים העתיד להיות במקום – הוא כמבוי שאינו מפולש, שכיון שעד עתה לא היו רבים בוקעים שם וכעת הם בוקעים – דינו כמבוי שאינו מפולש. אולם לדעת הרמ"א שבני חצר אחרת אינם יכולים לעכב, יש לדון אם חדר מדרגות נחשב כאותו מבוי מחצר אחרת או כאותו חצר, ואם נחשב כחצר אחת – יכולים למחות בו.
ארבע סברות להתיר לפתוח סניף של מוסד רפואי בבנין משותף
אכן ישנן ארבע סיבות שמחמתן דיירי הבנין אינם יכולים לעכב על המוסד הנ"ל לפתוח סניף בבנין שלהם, וכפי שנבאר אי"ה בסמוך:
מחלוקת הט"ז והערוך השולחן ברפואה שיכול לעשותה מחוץ לחצר
א. נאמר בגמרא (ב"ב כא.): "אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא, אומן, וגרדי, ומלמד תינוקות – בני חצר מעכבין עליו", ופירש רש"י רופא היינו מוהל, ואומן היינו מקיז דם. ומבואר מפירושו שבני חצר מעכבים על רופא ומקיז דם שלא ירפאו אנשים בחצרם, וכן כתב הרמב"ם (פ"ו משכנים הי"א) וכן הכריע השולחן ערוך (סי' קנו ס"א).
והסמ"ע (שם ס"ק ג) הביא את פירושו של העיר שושן שפירש מה שכתב השולחן ערוך רופא היינו מוהל וכפירוש רש"י. ותמה על כך הסמ"ע דהיות ומילת התינוק היא מצוה – מדוע בני החצר מעכבים על כך, והרי לדעת השולחן ערוך (שם ס"ג) תקנת יהושע בן גמלא שלא יעכבו השכנים נאמרה בכל דבר מצוה, ולכן פירש הסמ"ע שרופא היינו רופא גופות.
והקשה הט"ז (שם ס"א) על תירוצו של הסמ"ע שאף אם נפרש שמדובר ברופא גופות, מכל מקום הלא מבואר ברמב"ם (פ"ו מנדרים ה"ח) ובשולחן ערוך (יורה דעה סי' שלו ס"א) שהמרפא גופות מקיים מצוה, והרי זה בכלל פיקוח נפש, ואפילו שיש מי שירפאנו, משום שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות.
וחילק הט"ז בדין השולחן ערוך בין מצות צדקה ותפילה במנין שאינו יכול לקיים את המצוה במקום אחר, ובזה אינם יכולים לעכב, לבין מצוה שאפשר לקיימה מחוץ לחצר כגון רופא שיכול לילך לביתו של החולה, ובזה יכולים השכנים לעכב.
מדברי הט"ז יש לפשוט הדין בשאלתינו, שהיות וקיים סניף אחר של מוסד רפואי בשכונה זו, והחולים יכולים להתרפא בסניף זה – אין היתר לרופא לרפאות בבנין המשותף באופן המפריע לשכנים.
[ובזמנינו שישנם בתי כנסת רבים בכל מקום בעולם – רשאים דיירי הבנין לעכב על אדם המכניס ריבוי אנשים בחדר מדרגות, או בביתו לצורך תפילה במנין ומפריע להם, דאף שהוא צורך מצוה, מכל מקום יכולים להתפלל בבית כנסת אחר וכדברי הט"ז, והוא הדין לדבריו אינו יכול לפתוח תלמוד תורה כשמפריע לשכנים, היות וקיימים תלמודי תורה רבים בכל מקום, ואין הוא מוכרח לעשות זאת דוקא בבנין].
ובספר ערוך השולחן (סי' קנו ס"ד) דחה את דברי הט"ז, וכתב שאין חילוקו נראה, אלא מפשטות השולחן ערוך משמע שהתיר בכל דבר מצוה אף אם אפשר לעשותה מחוץ לחצר. וכן הקשה הפעמוני זהב (אנקווא) על דברי הט"ז, ותירץ את קושייתו באופן אחר שיש לחלק בין רופא מוהל שכל עסקו למצוה, וכל כניסה ויציאה שלו – הם צורך מצוה, לבין רופא גופות שעשוי לרפאות גויים וישראלים ובריפוי גויים אינו מקיים מצוה, ולכן אף שלגבי כניסת הישראלים מקיים מצוה, מכל מקום יכולים לעכב עליו מפני כניסת הגויים.
ועולה לדינא בנידון דידן שלפי דעת הט"ז יכולים השכנים לעכב על המוסד הרפואי שלא לפתוח הסניף בבנינם, ואילו לדעת הערוך השולחן והפעמוני זהב – אין השכנים יכולים לעכב כדין צורך מצוה.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' רצט) כתב להתיר לפתוח מרפאת שיניים בבנין מגורים אף לדעת הט"ז ואין דיירי הבנין יכולים לעכב, שהרי כפי המבואר בשולחן ערוך צורך רפואה מוגדר כצורך מצוה, ובדרך כלל יש לרפואים ציוד רפואי כבד וגדול ואינם יכולים להביאו לבית החולה, ולכך אינם מעכבים. עוד כתב בשבט הלוי דאין לומר שהיות ויש רופאים אחרים – אין זה נחשב כצורך מצוה, שהרי לא מן הכל זוכה אדם להתרפאות, ועוד שיכול הרופא לטעון שהוא מומחה יותר מאחרים.
וכן הסיק בספר עמק המשפט (שכנים סי' לב) שאף לדברי הט"ז אינם יכולים לעכב על פתיחת מרפאה המצויה באיזור של יהודים, היות ויש לרופאים מכשירים גדולים שאינם יכולים להוציאם חוץ הבית והוי צורך מצוה.
והוכיח שאף כאשר יש רופאים אחרים נחשב זה כצורך מצוה שהרי התירו לפתוח תלמוד תורה בכל מקום ואין אומרים שהיות ויש תלמוד תורה אחר – יכולים השכנים לעכב, ועל כרחך משום שלא מן הכל זוכה אדם ללמוד, והוא הדין גבי רפואה לא מן הכל זוכה אדם להתרפאות. ואף בנידון דידן מותר לאותו מוסד רפואי לפתוח סניף חדש בשכונה אחרת אף שיש שם מרפאה של מוסד רפואי אחר היות ולא מן הכל זוכה אדם להתרפאות.
אין השכנים מעכבים במצוה העלולה להתבטל
ב. בשו"ת אבני נזר (סי' כו) כתב ליישב את קושיית הט"ז באופן אחר, שיש לחלק בין אופן שאם לא יעשה בתוך החצר תתבטל המצוה לאופן שלא תתבטל המצוה, וכן כתב בספר דרכי חושן (…) חילוק זה להלכה. ולפי זה בנידון דידן אין השכנים יכולים לעכב על המוסד רפואי היות ולפעמים ישנם ריבוי חולים ואין מספיקים לרפא את כולם, והמצוה עלולה להתבטל.
אין השכנים מעכבים באומנות שיש לה זמן קצוב
ג. בספר יד רמ"ה (ב"ב כא. ד"ה ושאר) כתב וזה לשונו: "ומסתברא דהני מילי בבעלי אומניות וכיוצא בהן דלית להו קצבה לנכנסין וליוצאין, וליכא קביעותא לכניסתן וליציאתן למיעל בעידנא דעיילין אינשי ולמיפק בעידנא דנפקין אינשי וכו', אבל היכא דבעי לאוגורי לכמה אינשי דדיריה ביה, אף על גב דנפישי טפי מיניה לא מצו לעכובי עליה".
בדבריו מבואר שכאשר משכיר את ביתו לקופת חולים שיש לה שעות פתיחה קבועות הוי אומנות עם קצבה, ואף אם נאמר שרפואה אינה נחשבת כצורך מצוה – אין דיירי הבנין מעכבים עליו, וכן הביא הטור (סי' קנו) את דברי הרמ"ה להלכה והובאו דבריו בשו"ת שבט הלוי (שם).
ואף שהבית יוסף (שם) כתב שהרמב"ם חולק על דינו של הרמ"ה, היינו על סיום דבריו שם שהתיר להשכיר ביתו להרבה אנשים, אך מה שכתב בתחילת דבריו שאומנות שיש לה קצבה אינו מעכב – מודה הרמב"ם, וכן כתב המהר"ם אלשיך (סי' מו) שאין חולק על דין הרמ"ה בזה.
אולם יתכן ודין הרמ"ה לא נאמר במרפאה עם ילדים קטנים, שיש שם עגלות עם ילדים קטנים ויש הרבה צעקות הגורמים לרעש גדול, ודוקא מרפאת שינים שהיא מקום שקט – נאמר ההיתר, אולם ההיתרים הקודמים קיימים אף בזה.
אין השכנים מעכבים על מצוה המוטלת על הציבור
ד. בחידושי חתם סופר (ב"ב כא. ד"ה אלא) כתב שכל מצוה המוטלת על הציבור – אין השכנים מעכבים, היות והחובה מוטלת על כולם, וחידושו של יהושע בן גמלא נאמר שאף בתלמוד תורה שחיובו על האב לבדו – מכל מקום אינם מעבים, ולפי זה מוסד רפואי שהוא דבר המוטל על הציבור – לא יוכלו השכנים לעכב, וכן הסיק לדינא בשו"ת חתם סופר (סי' צב) והביאו בשו"ת משפט שלמה (ח"א סי' לג).
סיכום תשובה זו: ישנן ארבע סברות שלא יוכלו השכנים לעכב על המוסד רפואי:
א. לדעת הט"ז דיירי הבנין אינם יכולים לעכב, היות ואין הרופא יכול לקחת את הציוד לכל חולה. ב. במקום שהלקוחות יהודים לא יוכלו לעכב על המוסד רפואי לדעת הערוך השולחן והפעמוני זהב היות ורפואה זו נחשבת צורך מצוה. ג. כאשר יש ריבוי חולים עלולה להיות מציאות של חולים שלא יתרפאו, וכתב בשו"ת אבני נזר דדבר זה נחשב כצורך מצוה. ד. לדעת הרמ"ה כל אומנות שיש לה קצבה אינם מעכבים והיות ויש למוסד רפואי שעות פתיחה מסודרות – אינם מעכבים. ה. לדעת החתם סופר כל דבר המוטל על כל הציבור אין דיירי הבנין מעכבים, ומוטל על הציבור שיהיה מוסד רפואי בשכונה.
אלא שפעמים יש לדון לאסור על המוסד רפואי לפתוח את הסניף בבנין משותף באופן שריבוי הנכנסים והיוצאים גורם לירידת ערך הדירות, והבאנו בתשובה צה דיש פוסקים הסוברים שיכולים הדיירים לעכב מחמת סיבה זו, ולפי זה אם לא פתחו אינם רשאים לפתוח ואם כבר פתחו אינם יכולים לכופם לסגור. אולם על פי רוב אין הדבר גורם לירידת ערך הדירות, שהרי בדרך כלל במוסד רפואי נמצאים זקנים וחולים רבים אשר השקט נחוץ לשלוותם.
ובאופן שבעל הדירה אינו מוצא להשכיר דירתו לאחרים, וחברת המוסד הרפואי היא היחידה המעונינית לשכור דירתו – כתב בספר משפטי החושן (סי' קנו ציון במשפט ס"ק כ) שרשאי להשכיר את ביתו אף אם לא התקיימו התנאים שביארנו עתה, וכמו שכתב החזון איש (סי' יג ס"ק יא) שכל דבר שהוא מעיקר תשמישי הבית – אינו צריך להרחיק, ואם כן כאשר הוא מפסיד ביתו לגמרי אין לו לחוש מלהשכיר לאומן. 1. לכאורה פשוט שחדר מדרגות נחשב כמו חצר אחת של כולם ואין צד לומר שהוא כמו חצר אחרת באותו מבוי.
2. תוספת זו בדעת הרמ"א לא היתה כתובה ואני הוספתי מדעתי.
