לאחר העיון בדברי הפוסקים נראה דאכן אתם רשאים למנוע מראש הישיבה לפתוח ישיבתו שם. ואין לכם לחוש שאתם מונעים תורה, משום שכבר נאמר חייך וחיי חבירך , חייך קודמים, וכיון שיש כאן סכנה רוחנית לילדיכם, אתם ראשים למנוע מראש הישיבה לפתוח ישיבה מסוג זה.
הנימוק:
בשאלה זו יש לדון בשלשה נידונים כפי שנבאר: א. האם שכן רשאי לעכב על שכנו מלפתוח אומנות בבנין משותף, כאשר הדבר גורם לו נזק רוחני. ב. האם תקנת יהושע בן גמלא שאין השכנים מעכבים מפני מלמדי תינוקות, נאמרה דוקא בנזק של נכנסים ויוצאים, או אף כאשר גורם נזקים אחרים. ג. האם תקנת יהושע בן גמלא נאמרה אף כשמזיק את שכניו בירידת ערך הדירות.
ונדון בנידונים אלו אחד לאחד בעז"ה:
א. מעכב על שכינו מפני נזק רוחני
בדבר הנידון הראשון, האם שכנים רשאים לעכב אדם המביא אנשים לביתו וגורם בכך נזק רוחני לדיירי הבנין, והדבר מבואר בפוסקים שיכולים לעכב בזה:
כתב הכנסת הגדולה (סי' קנו הגהות הטור ס"ק ו) וזה לשונו: "יכולים השכנים לעכב שלא ישכיר חצירו לשכן רע וכל שכן לכותי". והובאו דבריו בבאר היטב (שם ס"ק ה), וכן כתב בתשובת דברי הגאונים (סי' קיט) וזה לשונו: שאלה: מהו להשכיר אדם ביתו לעכו"ם דלאו אנס הוא? תשובה: סתם עכו"ם הוא אנס ויכולים בני השכונה לעכב מלהושיבו ביניהם, אפילו שכן רע שאינו נח להם וכל שכן עכו"ם, עד כאן לשונו.
ויסוד דין זה בגמרא בבא קמא (קיד.) ונפסק כן בשולחן ערוך (סי' קעה ס"מ): "המוכר לעכו"ם או שוכר לעכו"ם, משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מהעכו"ם, ואם אנסו בדבר שלא כדין ישראל – משלם המוכר".
ובספר משפטי החושן (סי' קנו ביאורים ס"ק יב) הביא מה שכתב בשו"ת הראנ"ח (סי' קכה) להסתפק אם קראים דינם כעכו"ם לענין זה, ויסוד הספק שם מהי סיבת האיסור למכור ביתו לגוי, האם מפני שסתם גויים אלימים הם וידם תקיפה, ואם כן יש לחוש שיזיקנו, ולפי זה הקראים אינם בכלל האיסור מפני שאין ידם תקיפה, או שמא שסיבת האיסור למכור ביתו לגוי, משום שאינו מציית לדיני ישראל, ויש לחוש שיבוא עמו לדין בדיני הגויים. ולפי זה הוא הדין קראים היות ואינם צייתי לדין ישראל אסור למכור לו ביתו.
וכתב הראנ"ח נפק"מ נוספת בחקירה זו, האם מותר למכור ביתו לגוי והגוי ישכיר את ביתו לישראל, שאם נאמר שסיבת האיסור למכור מפני שהגוי אלים, אם כן בזה אין לחוש לאלימותו, היות ואינו דר בשכנותו, אך אם סיבת האיסור מפני שאינם מצייתים לדין ישראל – אף כשמשכיר ביתו לישראל יש לחוש שיבוא לדין עם בעל הדירה.
ובש"ך (סי' קעה ס"ק לג) הכריע בנידון זה כהצד השני, שהסיבה שאסור למכור ביתו לגוי מפני שהגויים אינם צייתי דינא, ואף בקראים הדין כן. וכן כתב בספר משפט שלום (שם) וזה לשונו: "ונלע"ד דגם בישראל רשע דלא ציית דין תורה והוא תקיף ורע מעללים – הוי דינו כקונה מעכו"ם". ולפי זה הוסיף בספר משפטי החושן (שם) שאסור להשכיר ביתו לחילוני (אדם שאינו שומר תורה ומצוות) היות ואינו מציית לדיני תורה.
מקור נוסף שיכולים השכנים לעכב מפני נזק רוחני, מבואר בשו"ת התשב"ץ (ח"ד חוט המשולש טור א סי' נז) שדן גבי תלמיד חכם שפתחו לידו בית-מטבחיים, ואינו סובל ליצנות וניבול פיהם של הקצבים, וכתב שם שכיון שאסור לשמוע דברים אלו – ודאי נזק גדול מזיקים אותו כקוטרא ובית הכסא ואף חזקה אינה מועלת בזה.
וכן בשו"ת מחנה חיים (ח"ב סי' כד) נשאל באדם אשר בסמיכות לבית שלו יש לו בית נוסף שאותו משכיר לאחרים, והגיעו שני אנשים לשוכרה, האחד נכרי והאחד יהודי אך אינו נוהג כדת שמעון ומחלל שבת בפרהסיא, האם ישכיר לגוי או ליהודי, והשיב שאין קדימה בזה לישראל, היות והוא לא בכלל 'עמיתך', ועדיף שישכיר לגוי, היות ובית זה עומד בסמיכות לביתו ואסור לאדם לדור בשכונת עם הארץ, שמא ילמוד ממעשיו, וכל שכן שאסור לדור בשכנות מחלל שבת, וכן מבואר ברמב"ם (פ"ו מדעות ה"א) שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו.
וכן כתב בספרו כף החיים (או"ח סי' שפד) שאסור לדור עם ישראל העושה עבירות בפרהסיא, שיש לחוש שילמד ממעשיו.
ועולה מכל האמור כי בנידון דידן יכולים אנשי אותה שכונה למנוע מהנהלת הישיבה להקים את ישיבתם באותה שכונה, היות וגורמים לנזק רוחני לילדי השכונה.
ב. האם תקנת יהושע בן גמלא היא גם ביחס לנזק אחר מקול הנכנסים והיוצאים
עד עתה ביארנו שרשאי שכן לעכב את חבירו מלהעמיד בסמיכות אליו דבר המזיקו, אף שהנזק רוחני. אולם יתכן ובנידון דידן תושבי אותה שכונה לא יוכלו למנוע את הנהלת הישיבה להעמיד את הישיבה באותה שכונה, מפני 'תקנת יהושע בן גמלא', שתיקן להושיב מלמדי תינוקות בעיירות, ואין השכנים מעכבים.
וכפי שכתבנו בפתיחה לתשובה זו, יש לדון אם תקנת יהושע בן גמלא נאמרה דוקא בגורם לשכנים נזק של 'נכנסים ויוצאים', אך כאשר גורם נזקים נוספים – יכול למונעו מלפתוח.
ובשאלה זו נחלקו הפוסקים, ויסוד מחלוקתם נסובה על דין השולחן ערוך (סי' קנד ס"ב) גבי חצר שותפים וזה לשונו: "אחד מהשותפין בחצר שהביא לביתו אנשי בית אחרת – יש לחבירו לעכב עליו, מפני שמרבה עליו את הדרך, וכן המשכיר ביתו לבעל הבית אחד, ואחר כך הביא עמו קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד בבית זה – הרי המשכיר מעכב". וכן כתב הרמב"ם (פ"ה משכנים ה"ט).
ובספר ערך שי (סי' קנד ס"ב) דן אם רשאי השוכר להביא תינוקות לבית המשכיר ללמדם תורה, אם אף בכיוצא בזה נאמרה תקנת יהושע בן גמלא שלא יוכל למונעו, או שמא יוכל המשכיר לטעון לא השכרתי דירתי על דעת כן.
והוכיח שאין השוכר רשאי להכניס תינוקות לביתו של המשכיר, שהרי הראב"ד הקשה על הרמב"ם מדוע אסר על השוכר להרבות אנשים – "איך ימנע ממנו שלא יכניס לביתו כל מי שירצה, ואם ירצה לקבל אכסנאין לתלמוד תורה נמנע ממנו?!". והמגיד משנה יישב תמיהה זו שכאשר אותם אנשים סמוכים על שולחנו – באמת מודה הרמב"ם שרשאי להכניסם לביתו, אך באופן שאינם סמוכים על שולחנו, בזה כתב שאינו רשאי.
ומכאן הוכיח הערך שי שאין השוכר רשאי להכניס תינוקות שאינם סמוכים על שולחנו ללמדם תורה, שהרי עד כאן לא התיר הרמב"ם אלא במכניס אנשים לחצרו, אלא שהוא בחצר זה עם חבירו, ובזה אף שגורם רעש של נכנסים ויוצאים – התיר הרמב"ם לפתוח ביתו לרווחה במקום מצוה, אך במקום ששכר את הבית מחברו והמשכיר השכיר לו ביתו על דעת שלא ירבה בדיורים – אינו רשאי להרבות בדיורים בתוך ביתו, ואפילו בדבר מצוה.
ומבואר בדבריו שלא נאמרה תקנת יהושע בן גמלא אלא בנזק של ריבוי נכנסים ויוצאים, אך בנזק של ריבוי דיורים – לא נאמרה התקנה ויכול הוא לעכב ממנו.
אולם בדברי הגאונים (כלל קד אות לט) הביא מה שכתב בספר זכור לאברהם בשם המהרי"ק להסתפק בדינו של הערך שי האם משכיר ביתו לאחרים – יכול לעכב על השוכר מלהביא תינוקות ללמדם, ונשאר בצריך עיון בזה משום טענת היזק קרקעות. ובדבריו מבואר שהסתפק אם מועלת תקנת יהושע בן גמלא אף לענין נזק הקרקע.
ובשו"ת דובר מישרים (ח"ב סי' עה) כתב בפשיטות שהיות ולימוד תורה של תשב"ר מועיל לשמור הבית – ישנה אומדנא שהמשכיר יסכים לדבר, אך סיים שלפי דברי הזכור לאברהם הנ"ל הוא ספיקא דדינא והשוכר מוחזק.
ועולה מן הדברים שנחלקו הפוסקים האם תקנת יהושע בן גמלא נאמרה דוקא בנזק של ריבוי נכנסים ויוצאים, או גם בנזקים נוספים, יש שכתבו בפשיטות שלא נאמרה התקנה בנזקים אחרים, ויש שכתבו שאף בשאר נזקים נאמרה התקנה ויש שהסתפקו בדבר, ולפי זה יתכן ובנידון דידן לא יוכלו בני אותה שכונה לעכב על הישיבה מלפתוח את הישיבה.
אולם נראה שאף לאותם פוסקים שתקנת יהושע בן גמלא נאמרה בשאר נזקים – בנידון דידן יודו שבני אותה שכונה יוכלו לעכב, שהרי אין הדיירים מחוייבים למסור את עתידם הרוחני של ילדיהם לצורך הקמת ישיבה, ועל כיוצא בזה נאמר 'חייך קודמים לחיי חבריך'.
סברא נוספת לאסור על הנהלת הישיבה לפתוח את הישיבה באותה שכונה, על פי מה שכתב הפתחי תשובה (סי' קנו ס"ק ב) בשם הלבוש (שם) וזה לשונו: "אבל אותם הדרים בבית חורף אחד כנהוג בהרבה מקומות במדינות אלו מחמת שיש להם דוחק דירה, נראה לי ודאי שכל אחד יכול למחות חבירו אפילו להיות מלמד תינוקות של ישראל תורה באותו בית החורף שהוא דר שם עמו, שזה ודאי אין דעת רוב העולם סובלתו ועל דעת זה לא נשתתף עמו בדירה זו אם לא שהתנו מתחלה".
בדבריו מבואר שאף במקום בו קיימת תקנת יהושע בן גמלא, מכל מקום באופן שאין דעת רוב העולם סובלתו – לא נשתתפו על דעת כן, וסברא זו ניתן לאומרה אף בנידון דידן שתושבי המקום לא באו לדור במקום שיש בו בחורים ברוח זולה העלולים לקלקל את ילדיהם.
ובספר משפטי חושן (סי' קנו ס"ג הערות ד"ה ואין) כתב לחקור בכוונת הלבוש, האם כוונתו שתקנת יהושע בן גמלא נאמרה דוקא בנזק של נכנסים ויוצאים ולא בשאר נזקים, ולכך כאשר המקום דחוק לא נאמרה התקנה, או שמא כוונתו שבנזק כה גדול שאין הדעת סובלתו – לא נאמרה התקנה.
והביא הפתחי חושן בשם פוסקי זמנינו שדנו במי שרוצה לפתוח תלמוד תורה בבנין מגורים משותף, והשכנים מעכבים, שהיות והחדר מדרגות אינו עשוי להכיל ריבוי עוברים ושבים, והמקום נעשה צר ומתרבה הרעש ולכלוך – הוי כדבר שאין דעת רוב העולם סובלתו, ויכולים לעכב אף שהוא מצוה לדברי הלבוש הנ"ל. אולם כתב שם שזהו כפי ההבנה השניה שביארנו בדעת הלבוש שהיות והוא נזק גדול כל כך אינם רשאים לעכב.
ונראה לתלות שאלה זו במחלוקת הפוסקים האם יכול להביא חמישים ילדים ללמדם תורה, או שמא אינו רשאי להרבות כל כך ובלשון השולחן ערוך שהתיר להעמיד סופר מתא – משמע שאף חמישים ילדים יכולים ללמוד במקום, היות והוא צורך מצוה ואף שאין הדעת סובלתו – אין השכנים מעכבים, וזה שלא כדברי הלבוש. ויתכן לומר שאף לדעת הלבוש לא יוכלו לעכב על חמישים תלמידים אף שיש רעש גדול אך מכל מקום כאשר יש דוחק בחדר מדריגות יכולים לעכב, והיינו משום שמפני רעש הלומדים אינו יכול לעכב שהרי כן דרך הלימוד לעשות רעש, אך דוחק המקום לא היה בכלל התקנה. וכדמות ראיה לזה יש מדברי הט"ז שכתב גבי רופא שיכול ללכת לחולה שאינו רשאי לרפאות בביתו ולהרבות נכנסים ויוצאים, ודוקא גבי עשרה מתפללים שאינם יכולים לקיים את המנין במקום אחר – אינם חייבים לצאת, ומבואר כי כל דבר שהוא חלק מקיומו הבסיסי של התקנת חכמים – רשאי לעשות בחצירו, והוא הדין העמדת תלמידים, היות וחלק מתהליך הלימוד ללמוד בקול רעש גדול אין השכנים רשאים לעכב.
ג. האם תקנת יהושע בן גמלא נאמרה במקום שמוריד ערך הדירות
כעת נדון בנידון השלישי, האם תקנת יהושע בן גמלא להעמיד מלמדי תינוקות ושהשכנים לא יוכלו לעכב, נאמרה אף כשגורם לירידת ערך הדירות. ובשאלה זו נחלקו הפוסקים כדלהלן:
בספר ערך השולחן (למהר"י טייב – סי' קנו ס"ב) כתב וזה לשונו: "נראה דהוא הדין דאין המשכיר יכול לעכב לשוכר ללמד תינוקות, אף אם מתוך כך אין בני אדם רוצים לשכור הבתים אחרים, ויש הפסד בדבר". בדבריו מבואר דתקנת יהושע בן גמלא נאמרה אף במקום הפסד של ירידת ערך הדירות.
ובספר "הערות" [להגרי"ש אלישיב] (קידושין נט.) חלק על דבריו וכתב בזה הלשון: "ויש מקום לדון דעד כאן לא שמענו אלא שאין להם זכות למחות על דבר שמטריד אותם, אבל במקום הפסד ממון לא שמענו דאינו יכול למחות, ואם כן כהיום כשיבוא אחד לפתוח ת"ת ליד בנין מגורים שברירא מילתא שערך הדירות יורד מערכם, אם כן לכאורה יוכלו למחות, דיש להם הפסד ממון, דלא שמענו שבהפסד ממון נמי אין יכולים למחות.
ומה שהגמרא לא חששה להא דיש הפסד ממון בבא לעשות מלמד תינוקות, היינו בזמנם שהיה להם דירה ולא היו מוכרים אותה כלל וכלל ואינה עומדת לכך, אם כן אין שם חשש הפסד ממון, אבל בזמננו שהדרך למכור קטן ולקנות גדול כפי הצורך, וזה הסדר הרגיל שמוכרים הדירה וקונים אחרת, ואחר כך מוכרים זה אם כן יש כאן הפסד ממון ויש כאן מקום לדון שיוכלו לעכב פתיחת ת"ת קבוע ליד ביתם או כל צורך מצוה אחרת". עכ"ל.
וכן אמר על מה שאמרו בגמרא (קידושין נט.) שאין זה סימן טוב לאדם למכור את הקרקע הראשונה שלו. שזהו דוקא בזמנם, אך בזמנינו אינו נוהג, היות וכך היא דרכו של עולם למכור ולקנות ואין לחוש בזה לסימן לא טוב.
ובספר משכן שלום (סי' י אות עה) נקט שיכולים השכנים לעכב מלהעמיד מלמדי תינוקות במקום שגורם לירידת ערך הדירות, שכל סברת ההיתר להרבות בדיורים ולהפריע לשכנים – היא משום שעושה בתוך שלו, אך במקום שגורם לירידת ערך הדירות – הוא פועל בשל חבירו. ובפרט כאשר גורם לרעש גדול בחדר מדרגות שהוא רכוש המשותף לכל השכנים – אינו יכול להזיקם.
ובספר משפטי אמת (ח"א עמוד תנא) הקשה על דבריו, שהרי בגמרא בבבא בתרא דנה בפרק שלם בדין מכירת קרקעות, והמשנה מבארת אלו דברים כלולים במכירת הקרקע, וכיצד ניתן לומר שבזמנם מיעטו בקניית קרקעות, ולא היה המושג של ירידת הערך. והביא מפסקי דין ירושלים ששאלו את הגרי"ש אלישיב אם אכן כך נקט כך להלכה והשיב שמסתפק בדבר, ולא מצא לכך הוכחה ברורה. ובפרט שבספר ערך השולחן (…) מבואר שלא נאמרה התקנה באופן זה.
ויסוד לדבריו נמצא בשו"ת הרא"ש (כלל ה סי' ג) שנשאל על ראובן ושמעון היושבים בסמיכות זה לזה, ועתה ראובן רוצה לעשות מחיצה בינו לשמעון, ושמעון מערער בדבר שהרי כעת יהיה מקומו שני בבית הכנסת ועד עתה הוא היה ראשון.
וכתב הרא"ש שבשביל הפסד זה – לא ימנע ראובן מלחלוק מקומו, וביאר הרא"ש דבריו שעד כאן לא אמרו חכמים דיני הרחקות, אלא כשמזיק את שכנו בגוף ממונו, אך כאשר בונה בתוך שלו ומשביח את נכסיו ואינו מזיק את גוף ממון שכינו אלא שמפחיתו מדמיו – לא הצריכו חכמים להרחיק. בדבריו מבואר כי אין אדם מעכב על הורדת ערך החפץ, וכן העתיק הרמ"א (סי' קעא ס"א) דינו של הרא"ש לדינא.
וכמו כן כתבו פוסקי זמנינו שלפי דעת הלבוש שלא נאמרה תקנת יהושע בן גמלא בכל דבר שאין הדעת סובלתו, הוא הדין ביחס לירידת ערך הדירה לא נאמרה התקנה, וכפי שביארנו לעיל שכל התקנה נאמרה בנזק הנצרך לגוף לימוד התינוקות, כגון עשיית רעש ובלבול, אך נזק שאינו נצרך לגוף הלימוד אלא הוא חיצוני לו, וכגון ירידת ערך הדירה – יכולים השכנים לעכב.
וכן הסיק להלכה בספר חוקת משפט (סי' סא) בשם הגרח"פ שיינברג זצ"ל מחמת כמה סברות לאסור לפתוח תלמוד תורה במקום ציבורי הגורם לנזקי שכנים.
