בספר ערוך השולחן [ס"ח] כתב כמה שאלות בדין תתאה גבר בכדי לעמוד על דין זה כדבעי: הרי קי"ל בסימן צ"ח דבכל איסור שנתערב בהיתר, דמעיקר דינא דגמ' הוא שיטעמנו קפילא, אם יש בההיתר טעם איסור אם לאו, וכן חלב בבשר כמבואר שם, וא"כ מה שייך לחקור אם תתאה גבר או עילאה גבר, יטעמנו קפילא אם יש טעם בשר בחלב או חלב בבשר אסור בכל ענין, ואם לאו מותר בכל ענין [כ"כ כרתי ופלתי וכ"כ הפרמ"ג ס"ק ז']. ונהי דלשיטת רש"י שמבואר בטור [שם] ל"ק כלל דטעימת קפילא לא מהני אלא ביותר מששים, אבל בפחות מששים אף אם אין טעם אוסר שפיר נחלקו בזה כשאין כאן ששים וקי"ל תתאה גבר, אבל לשיטת הר"י והרא"ש שם דבכל ענין מהני קפילא קשה. ותירץ הפמ"ג [שם] דאכן צריך לומר דליכא קפילא, ואילו ערוה"ש כתב ע"ז דלא נראה כן.
אמנם, באמת הענין כן הוא דנאמנות הקפילא אינו אלא כשיש בודאי איסור לפי קבלת חז"ל, אבל במקום דליכא איסור לפי הקבלה אינו נאמן, הא למה זה דומה לכלי שני דלרוב הפוסקים אינו מפליט ומבליע או כלי שלישי לכל הפוסקים, ואם יבוא הקפילא ויאמר שיש בזה טעם איסור לא נשגיח בו, דכללא בידינו דאין עכו"ם נאמן לא להתיר ולא לאסור, וה"נ כשהתחתון צונן לא נשגיח כלל באמירת הקפילא כיון דקיי"ל תתאה גבר.
ועוד י"ל כיון דגם כשהתחתון צונן מ"מ בולע כדי קליפה, א"כ אין ראיה כלל מטעימת הקפילא דאף אם יאמר שיש בזה טעם איסור לא נכחישנו ונאמר שהטעם הוא מהקליפה [וכעין זה תירץ הפליתי] ולפ"ז בעירוי דמבליע כדי קליפה כמ"ש בסי' ק"ה לא יועיל טעימת קפילא.
מיהו, לפי תירוצים אלו לא יועיל טעימת קפילא רק להחמיר כשהתחתון הוא צונן, אבל לקולא כגון שהתחתון הוא חם והקפילא יאמר שאין בזה טעם איסור למה לא יועיל, וכי גרע זה משניהם חמים, אך י"ל דבאמת כן הוא, וחז"ל לא אמרו רק להיפך, דכשהתחתון צונן ודאי מותר, אבל כשהתחתון חם אסור עד שיטעמנו קפילא והוא ככל האיסורים דמהני קפילא.
ואילו בשו"ת נוב"י [סימן כח'] כתב דקפילא אינו מועיל כלל, שהרי אין זה בודאי שדבר הנותן טעם תמיד יתן טעם, פעמים שהחתיכה נופלת לקדירה אחת ואינה נותנת בה טעם ואח"כ נופלת לשניה ונותנת בה טעם, אלא שקי"ל דבכח האיסור להטעים כדי שישים, וכולן גם באיכא קפילא אינו מועיל דלפעמים החתיכה לא נתנה טעם ובכל אסורה, ע"ש.
ומה הדין אם נשפך חלב רותח מרובה על חתיכת בשר קטנה צוננת
בערוה"ש [שם] הקשה דאיך נתנו חז"ל כלל בזה לומר דתתאה גבר, שהרי אם נפל הרבה חלב רותח על מעט בשר צונן ונאמר דתתאה גבר ומקרר את העליון, אין לך דבר תמוה יותר מזה, שהרי עינינו רואות שהחלב נשאר ברתיחתו, וגם מעט הבשר נעשה רותח, וכן להיפך אם נפל הרבה חלב צונן על מעט בשר רותח איך נאמר דתתאה גבר ואסור החלב כשאין ששים, הרי עינינו רואות שהחלב צונן לגמרי וגם הבשר נצטנן, ולפי הראות כשיש ד' או ה' פעמים האחד נגד השני בהכרח לפעול על השני שיהיה כמותו, ואם נאמר שבאמת יש בזה איזה שיעור, למה לא למדונו חז"ל כמה הוא השיעור.
ותירץ ערוה"ש דברור דמיירי ששוין הן בכמות ולפי ערך החלב כן הוא גם כמות הבשר, ולכן נחלקו חז"ל האיכות של מי גובר העליון או התחתון, ואיפסקא הלכתא דהתחתון גובר. עכת"ד.
אולם, ביד יהודה [סימן קה' סקי"ב] כתב דמסתמות הש"ס והפוסקים נראה דגם אם נפל הרבה צונן לתוך מעט חם [כנ"ל] אסור כולו, דראשון ראשון נאסר מהתתאה החם אע"פ שהוא מעט.
ובספר פתחי תשובות [עמ' פז] הביא דברי ערוה"ש הנ"ל וכתב עליו דדבריו הם דוחק גדול ואינו משמע כלל. ומיהו לא הבנתי מה דוחק הוא זה, דמסתברים דבריו של הערוה"ש שהרי שאלות חזקות שאל ותירוץ אין. וצ"ע.
ואם הבשר הוא צונן נפל לתוך חלב רותח או להיפך
בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד, ואפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח, הכל אסור, משום דתתאה גבר. כלומר שהתחתון שהוא רותח מחמם העליון הצונן. אולם, בשו"ת אור לציון [שם ה"א] פסק דאם נפל בשר צונן לתוך חלב צונן ישטוף את הבשר ומותר, ואם היו הבשר או הגבינה מלוחים ונגעו זה בזה, אוסרים לפחות כדי קליפה.
וכתב הזבחי צדק [ס"ק ט"ו] שכל זה דווקא שיש כאן חלב שהוא דבר צלול ולח, אבל אם שניהם יבשים כגון שנפל איסור על הצלי שאצל האש אינו אוסר אלא כדי נטילת מקום אם הוא כחוש, ואם הוא שמן – אוסר הכל, כמבואר לקמן בסימן קה'. ואילו לדעת הרמ"א שם אפילו שניהם כחושים אסור, וכ"כ כה"ח [ס"ק יט'].
ובספר חכמת אדם [כלל מב סעיף ט'] כתב דרותח לאו דוקא, אלא כל שהיד סולדת בו חשיב רותח לענין זה. וי"א [שו"ע ורמ"א בסימן קה ס"ב] כ"ז שהוא יד סולדת בכלי ראשון, דמתוך שהיה על האש דפנותיו מחזיקות זמן רב, משא"כ בכלי שני אפילו הוא בגדר יד סולדת אינו חשיב רותח.
וי"א [מהרש"ל ופרי חדש סימן עח' סקי"ח] דאפילו בכלי שני ושלישי כ"ז שהיד סולדת בו מבליע ומפליט. וסיים בחכמת אדם [כלל נט ס"ו] דבמקום הפסד יש לסמוך על השו"ע והרמ"א להקל. ע"כ. ומ"מ לדידן דאזלינן בתר מרן וכ"ש שהרמ"א מסכים עימו יש להקל גם בהפסד שאינו מרובה.
ובבשר רותח שנפל לתוך חלב צונן או חלב רותח שנפל על בשר צונן
הש"ך [ס"ק ז'] כתב שאפילו אם נפל חלב רותח על בשר צונן ע"י עירוי שלא נפסק הקילוח, סגי בקליפה, ואפילו אם נפסק הקילוח בעי קליפה. וכ"כ החכמת אדם [כלל מב' אות ז'] וכ"כ כה"ח [ס"ק כו']. ובשפתי דעת [ס"ק ז'] כתב וז"ל: וראוי שתדע דעירוי שלא נפסק הקילוח, מספק אמרינן דמבשל כדי קליפה. ואם נפסק הקילוח אין מבשל אלא רק מפליט ומבליע כדי קליפה, וגם זה חומרא בעלמא מדרבנן. עכ"ל.
ובפת"ש [ס"ק ה] הביא תשובת תשואות חן [סימן יא'] שהאריך בזה והעלה לדינא דכל היכא דלא נפסק הקילוח דאסור מדינא אין להקל, ובעינן ס' נגד הקליפה, אבל בעירוי שנפסק הקילוח יש להקל ובפרט בבשר בחלב דכל היכא דליכא בישול הוא מדרבנן ובשאר איסורים אין להקל רק בהפסד מרובה ע"ש. וצ"ע.
