כיון שחל דין איסור על חתיכה זו שוב א"א להתירו מובא בגמ' חולין [קח, א], רב ורבי חנינא ורבי יוחנן אמרי אפשר לסוחטו אסור, שמואל ורבי שמעון בר רבי וריש לקיש אמרי אפשר לסוחטו מותר, וכו'.
ופירש רש"י [ד"ה ומאי] דאיסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו, וחזר ובישל ההיתר הזה עם היתר אחר שאפשר שהאיסור הנבלע בזה ליסחט ממנו וליחלק בהיתר האחרון ואין בו כשיעור לאסור את האחרון.
ונחלקו שם המפרשים האם בדבר שאפשר לסחוט את האיסור ממנו, ממילא יחזור להיות היתר או שמא אין הוא חוזר להיתר, אלא עומד באיסורו ואוסר גם אחרים עד שיהא פי ששים כנגדו.
דעת הרשב"א בשם הרמב"ן דאין מחלוקת לגבי החתיכה עצמה שקיבלה טעם איסור דאין צד להתיר אותה, אלא כל הנידון הוא לגבי חנ"נ, דהיינו חתיכת בשר שקיבלה טעם חלב ולא היה בה פי ששים, האם צריך ששים כנגד כל החתיכה או רק כנגד האיסור שבה.
בספר דף על הדף הביא בשם הגאון ר' יוסף ענגיל זצ"ל בספרו לקח טוב [כלל ג'] לבאר בזה בזה"ל: נלענ"ד להסביר פלוגתתם דלטעמייהו אזלי, דהנה הא דאפשר לסוחטו, ראוי שיהיה תלוי בטעם איסור אכילת בשר בחלב, דאם הלימוד הוא מלא תבשל יתרה דאתי לאיסור אכילה, ראוי שיאסר אפשר לסוחטו, דכיון שאסרה תורה בשר בחלב שנתבשל יחד, מנלן לומר שגם בשעת אכילה צריך שיהיה יחד טעם חלב בבשר, הא כיון דדרשינן ג' פעמים "לא תבשל" באם אינו ענין לאיסור אכילה והנאה, ולמה הוציא הכתוב בלשון בישול, לומר שדרך בישול אסרה תורה, א"כ ה"ל כאלו נכתב בפירוש לא תאכל גדי שנתבשל בחלב אמו, וא"כ כיון שנתבשלו יחד נאסרו, ונעשה גוף איסור, ומהיכי תיתי להתירם אחרי הסחיטה. אבל אם לא תבשל אתי אך לבישול, ואיסור אכילה והנאה הוא מלאו דלא תאכל כל תועבה, וכדעת ר' אשי בחולין [קיד, ב].
והנה התוס' [שם קטו, א ד"ה חורש] כתבו וז"ל: וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופא כמו בישול של בב"ח, ונראה דהיינו טעמא, משום דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת עכ"ל. ומבואר בזה דלא תאכל כל תועבה שייך רק כשניכר התיעוב והעבירה בהחפץ, דאל"כ לא נקרא תועבה, ומה שבב"ח אסור מכח לא תאכל כל תועבה, היינו על כרחך משום שניכר התיעוב והעבירה בהחפץ, דאל"כ לא נקרא תועבה, ומה שבב"ח אסור מכח לא תאכל כל תועבה, היינו על כרחך משום שניכר התיעוב כיון שמרגיש טעם הבשר בהחלב וכן להיפוך, והרגשת הטעם הוי היכר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בסברא דטעם כעיקר מה"ת, דכיון שמרגיש הטעם דחיך אוכל יטעם, א"כ ה"ל ניכר האיסור ולא שייך ביטול. ע"ש.
ולפ"ז כשסר טעם חלב מתוך הבשר, ולא נשאר בו חלב כדי נתינת טעם, א"כ שוב הרי אין התיעוב ניכר בו, ושוב אינו נקרא תועבה, וא"כ שפיר ראוי שיהיה מותר, ואעפ"י שמתחלה היה בו בנ"ט, עכ"ז הרי היכר התיעוב הוא רק ע"י הרגשת הטעם שמרגיש בשעת אכילתו, א"כ לפני אכילתו הרי אינו ניכר כלל אפילו כשיש בו בנ"ט שזה ההיכר של ההרגש, הרי הוא רק בשעת אכילה, וא"כ כיון שנסחט הטעם לפני האכילה ואינו נרגש עוד בשעת אכילה, א"כ הרי לא היה אסור מעולם כלל, שכל עיקר איסורו אפילו כשיש בו בנ"ט הרי נתחדש רק בשעת אכילה שאז ניכר ע"י הטעם שבו ונעשה אז תועבה, דכל זמן שאין העבירה ניכרת אינו תועבה וכדברי התוס' הנ"ל, וא"כ בכה"ג דנסחט הטעם לפני האכילה, שוב שפיר שרי, ולא התחילה להיות איסור כלל ודו"ק.
ולפ"ז ריש לקיש דסובר אפשר לסחטו מותר, י"ל דס"ל כרב אשי הנ"ל, משא"כ רבי יוחנן י"ל דסובר דיתורא דלא תבשל סובב על האכילה, וע"כ סובר אפשר לסחטו אסור עכ"ד
הש"ך [יו"ד סימן ק"ה ס"ק י"ז] הביא דברי תרומת הדשן הסובר דחתיכת בשר שבלעה חלב, ונגעה בחתיכה אחרת, כיון שקיי"ל דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב, אין החתיכה נאסרת. אולם, הש"ך חלק על דבריו שהרי אמרו כאן – דאפשר לסוחטו אסור, וממילא נאסר גוף הבשר אף שנסחט החלב שבו, וכיון שהוא גוף האיסור, ממילא אוסר חתיכה אחרת שנוגעת בו.
בפמ"ג [בפתיחה להל' בשר בחלב] כתב דלדעת תרומת הדשן נצטרך לפרש דמ"ש כאן אפשר לסוחטו אסור, היינו משום דא"א לסחוט אותו לגמרי, ותמיד נשאר בו קצת חלב. והביא ראיה נפלאה להש"ך שאף שנסחט לגמרי החלב מהבשר אסור, מהא דפסק הרמב"ם [הל' מאכ"א פ"ט ה"א] דבשר בחלב אפרו אסור. והרי בשר בחלב אחרי שנשרף, כלה לחלוחית החלב שבו ואבד לגמרי, ואעפ"כ נשאר באיסורו של בשר בחלב, הרי מכאן ראיה ברורה, דאחרי שנעשה בשר בחלב, נעשה חפצא של איסור גם הבשר לבד מבלי החלב.
ועיין בחידושי הגר"ח מבריסק על הרמב"ם [הלכות מאכלות אסורות פ"ט הל"ט] שכתב דהרמב"ם והראב"ד נחלקו בזה אי הא דאפשר לסוחטו אסור, משום דנעשה כל אחד חפצא של איסור, ואפילו אם יפרידו ממנו האיסור לגמרי – וכן דעת הרמב"ם. ואילו הראב"ד סובר דאפשר לסוחטו אסור, משום שבשעה שהן מחוברין אז נעשו איסור, וכיון שחל דין איסור על חתיכה זו שוב א"א להתירו, אבל אינו איסור בעצם, ובאמת אם יגע בחתיכה אחרת לא יאסר.
