דין ירושת הבעל
מבואר בגמ' בכתובות [פג, ב] שבעל יורש את אשתו, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. וכן נפסק ברמב"ם [הלכות נחלות פ"א ה"ח] שהבעל יורש את אשתו, וכן נפסק בשו"ע [אה"ע סימן צ' ס"א] שהבעל יורש את אשתו. בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. אלא שנחלקו הראשונים אם ירושה זו היא מהתורה או מדרבנן. דעת הרמב"ם [שם] דירושת הבעל היא מדרבנן. ואילו דעת הראב"ד והרשב"א ירושת הבעל מהתורה.
ודע, שהבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו, ואפילו לבנה, שהואיל והבעל יורש את אשתו אף על פי שאינו קרוב לה כשאר קרוביה ממשפחתה, ממילא הוא קודם לכל הקרובים, אם לפי שאין ירושת הבעל מחמת קורבה, אלא מחמת "שאירות", שהוא ואשתו חשובים כבשר אחד, וכשם שהוא קודם לשאר קרובים, כך הוא קודם אף לבן, שאין לחלק בדבר, או שאף על פי שירושת הבעל מדין קורבה היא, לסוברים כן, חשוב הוא קרוב לה יותר מכל קרוביה. [אנצ"ת].
והוסיף השו"ע [שם] בד"א שהאיש יורש את אשתו, דוקא במוחזק אבל לא בראוי, כגון ירושה שראויה ליירש, ומתה בחיי מורישה, אינו עומד במקומה לירש. וכו'.
ודין זה שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק נלמד בגמ' ב"ב [קיג, א]: א"ר אבהו אמר ר' יוחנן אמר רבי ינאי אמר רבי, ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה, מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק? שנאמר: "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד" [דברי הימים א ב, כג], מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב? אלא, מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה וירשה יאיר. (פירוש, היות ושגוב הוא זה שהיה צריך לירש את אשתו לפני יאיר בנו, וכאן אנו רואים שיאיר הוא זה שירש את כל הערים ולא שגוב אביו כיון שאשתו של שגוב מתה לפני מורישיה והוי ראוי, לכן לא ירש שגוב את הערים אלא בנה, לומדים מזה שהאב אינו יורש את אשתו בראוי לבוא).
ואומר: "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו" וגו' [יהושע כד, לג], מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר? (היינו, מנין לפינחס גבעה זו שלא היה לאלעזר אביו), מלמד שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה וירשה פנחס. ע"כ.
ישנם כמה אופנים שאין הבעל יורש את אשתו שהתבארו בשו"ע [שם] ובנושאי כלים ונעתיק כמה מהם כגון: א. אין הבעל יורש בראוי. [שו"ע שם ס"א וס"ב]. ב. פיקח שנשא חרשת [שו"ע שם ס"ג]. ג. חרש שנשא פיקחת [דעת הראב"ד שם עיין ח"מ ס"ק יב]. ד. שוטה או שוטה שנשאו לפקחים. [ב"ש שם ס"ק יט]. ה. קטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה. [שו"ע שם ס"ד]. ו. כל קטנה שאינה צריכה מיאון. [בדק הבית בשם הרמב"ם]. ז. ספק גירושין. [שו"ע שם ס"ה]. ח. נתן עינו לגרשה. [לדעת רשב"ם. ויעוין שם בחכמת שלמה, ובפת"ש דהאידנא שיש חרם דרבינו גרשום]. ט. מקח טעות. [טען כן לאחר נישואין ס"ה שם ברמ"א בשם הגהות מיי' ומרדכי]. י. מורד באשתו. [רמ"א שם ס"ה בשם השלטי גיבורים]. יא. אם קנו מידו לגרשה או נשבע לגרשה. [ט"ז כתבי יד מצוי בשו"ע פרידמן וכן בשו"ת הב"ח סימן כד']. יב. דין ודברים אין לי בנכסיך. [שו"ע אה"ע סימן צב' ובסימן סט' ס"ז היינו דאם הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין שאינו רוצה לירשנה תנאו קיים]. יג. מברחת. [שו"ע שם ס"ז]. יד. הלוותה נכסים שאין לבעל רשות בהם. [ס"א שם ברמ"א].
לאחר שהתבאר לעיל שהבעל יורש את אשתו והוא קודם לכל אחד בירושה זו אפילו לבניו. אמנם, בכמה מקומות חוקי המדינה קובעים כאשר האשה נפטרה לבית עולמה, חצי מהנכסים עובר לילדים, ומעתה טוענים הילדים שהם רוצים את חלקם מיד לאחר מיתת אמם היות והם מכירים באביהם שאם יקח הכל עפ"י ההלכה, לא ישאיר להם מאומה לאחר מיתתו. ונשאלתי בכיוצא בזה שהילדים טענו שהיתה קטטה ביניהם לבין אביהם ולא היו מדברים עמו שנים, וגם טענו שהאמא לא היתה בקשר טוב עם אביהם כלל, ואפילו בקשה שאביהם לא יצא אחר מיתתה בשעה הלוויתה. הנה, ברור שעפ"י ההלכה הבעל יורש את אשתו כפי שנתבאר, אפילו שחוקי המדינה עומדים מנגד, דאין בכח דינא דמלכותא להפקיע שום דין תורה ואפילו תקנה דרבנן. (וראה לעיל בריש הסימן מה שהבאנו בשם הרשב"א והמהרי"ק בדיני ערכאות בירושה).
ומה שטוענים הילדים שלא היה "קשר טוב" בין ההורים אין בזה כלום בכדי להפקיע ירושת הבעל, דהלכה בשו"ע וברמ"א [אה"ע סימן צ' ס"ה] בנתן עיניו לגרשה, אכתי יורש את אשתו כל זמן שלא גרשה בפועל. (למעט שיטת הרשב"ם ודעימיה כדלקמן). ותו, מה שחוששים שאביהם לא ישאיר להם כלום מהנכסים, אין זו טענה כלל היות והכל שייך לבעל מכח הירושה. אולם, מאחר שמצאנו שנחלקו המהר"י באסן והמהרימ"ט ועוד פוסקים [הובאו לעיל בסעיף ב] בדין חתימת הבנות על כתב ויתור לבנים. והבאנו [שם] שרוב אחרונים נקטו שרשאיות הבנות לדרוש סכום כסף עבור חתימתם, אע"ג שיש להם חיוב לחתום בחינם מדין השבת אבידה או משום מידת סדום.
מעתה יש מקום לומר דה"ה לנ"ד דיכולים הבנים והבנות לטעון שאין רוצים לחתום עבור ויתור חלק המגיע מאמם בשביל אביהם עד שירצה אותם בזה שיתן להם חלק מהירושה. (אולם, חלק בירושה ממש, ע"י כפיה מדינא דמלכותא בוודאי שלא ניתן להיאמר, אלא שירצה אותם בסכום כסף עבור חתימתם כפי שמצאנו בכתב ויתור אצל בנות).
וראיתי בפת"ח [פ"א הערה ה] שהביא דבשו"ת מהרי"א הלוי [ח"ב סימן קכז' להגאון ר' יצחק אהרון איטינגא הלוי זצ"ל] נשאל בכיוצא בזה בדין ירושת הבעל, אודות אב אחד שתבע מבנו שיחתום לו בערכאות על ויתור, והעלה דאע"ג שאינו רוצה לעשות מעשה נגד דברי המהר"י באסן שפסק שאין הבת מחוייבת לחתום עבור האחים ללא שירצו אותה, מ"מ בנידון דידיה כיון שהבן חייב בכבוד אביו עכ"פ משל אב, לכן כופין אותו לחתום, ואע"ג שאין כופין על מצות עשה שמתן שכרה בצידה, מ"מ אם רצו הב"ד כופין, כמ"ש הרמ"א בסימן צז' סט"ז, והש"ך בריש סימן קמ', ומכ"ש שאין האב חייב לתת לו תביעותיו עד שיקיים מצות כיבוד אב ויחתום בדיניהם. ע"ש.
אולם, לא ברור לי דברי מהרי"א הלוי מדוע יש לחייב את הבן לחתום מכח כיבוד אביו, הלא גם בחתימת הבנות שייך לכוף אותם מדין כיבוד האח הגדול (אם יש להם) ולא ראינו שחילקו בזה. ותו, כ"ז אינו אלא בגדר "אם רצו הב"ד כופין", אבל מודה הרב דמדינא אין כופין.
ומעתה, היה מקום לומר דה"ה למעשה בנ"ד שהבנים והבנות יכולים לדרוש מאביהם שיפצה אותם עבור חתימתם ובזה ישקוט את המחלוקת. ואם יתברר כדברי הילדים שאכן אביהם נתן עינו לגרש את אמם ולכן ביקשה שלא יצא אחר מיתתה, אזי יש לצרף את שיטת הרשב"ם [באה"ע סימן צ' ס"ה] וכפי שהביאו החכמת שלמה [שם] ואמר שיכולים לטעון קים לי כוותיה דהרשב"ם. ואין הוא יחיד בדבר כפי שנראה, וכבר האריך בשו"ת רב פעלים [ח"ד חושן משפט סימן ו'] בדין זה והביא כמה פוסקים שנקטו כשיטת הרשב"ם ובי ניהם מהר"י אבן מיגש, ורבינו ירוחם, תשובת המיימוני וכן הרב בנימין זאב ועוד. ע"ש. ולדינא צ"ע בכל זה.
