ז"ל השו"ע:
יצא עליהם שטר חוב, בכור פורע בו פי שנים. ואם אינו רוצה ליטול פי שנים לא לפרוע פי שנים, רשאי. ונפקא מינה שאם שאר היורשים קטנים, או אינם כאן, שאין בעל חוב יכול לגבות ממנו אלא כפי החלק הפשיטות, ויש מי שאומר שאם רוצה לחזור בו אינו יכול. הגה: היו לו קרקעות משועבדים לאחרים מקרי מוחזק. אבל אי חייבים למלך מכח מס, ודרך המלך ליקח הקרקע בעד המס, מקרי ראוי. אבל במקום שאין דרך המלך כך, מקרי מוחזק והבכור נוטל בו פי שנים (נ"י פרק חזקת). היה לו קרקע מהיום לאחר מיתה, או שנגזל לו קרקע שאינה נגזלת, ואפילו נגנבו לו ספרים שמסתמא אינו מייאשם, מקרי מוחזק (נ"י ומרדכי ריש פרק יש נוחלין).
מקור: גמ' ב"ב [קכד, א] יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים, ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי.
הרמ"א הביא דברי המרדכי דאם גנבו מאביהם ספרים, מסתמא אין האב מתייאש, ולכן שפיר נחשב מוחזק, והבכור נוטל בהם פי שנים. (אם יחזירום).
ובקצות החושן [ס"ק יד] התקשה בדברי הרמ"א שהרי המרדכי [ב"ב סי' תקע"ד] דיבר דוקא לעניין כתובת אשה שאע"ג שגם היא אינה גובה מן "הראוי", מ"מ, מה שגזלו מהבעל ולא התייאש, חשיב "מוחזק", דגבי כתובת אשה אפילו מלוה נחשב מוחזק, ומבואר שם להדיא שדין זה הוא דוקא גבי כתובת אשה, משא"כ גבי בכור דחשיב "ראוי", ואינו נוטל פי שנים, וכן נראה נדברי הנמוקי יוסף [נג, ב בדפי הרי"ף] שכתב דוקא גבי קרקע שאינה נגזלת חשיב מוחזק, משא"כ מטלטלין שנגזלו חשיב ראוי, אפילו בדברים שאינו מתייאש מהם.
וליישב דברי הרמ"א כתב הקצות דצ"ל דלשיטת הרמ"א אע"ג שלגבי כתובת אשה, הלואה נחשב מוחזק, משא"כ גבי בכור דנחשב ראוי, מ"מ הגדרת "מוחזק" לגבי בכור למדנו מהאמור בדברים [כא, יז] "אשר ימצא לו", וא"כ הכל תלוי באם שכיח שיבוא ליד האב או לא, והואיל שבספרים שנגנבו ממנו, שכיח שחוזרים לנגזל לכן נחשב מוחזק, משא"כ שאר מטלטלין. ומ"מ נשאר עליו בצ"ע דהא מוכח במרדכי שלא כדבריו.
וסיים הקצות דלולי דברי הרמ"א נראה דכל מטלטלין הגנובין והגזולין בין ספרים ובין שאר מטלטלין כל שאינו ברשותו להקדישו ולמוכרו הו"ל ראוי.
ואילו בנתה"מ [ס"ק י] כתב שהעיקר כדברי הרמ"א, ולא קשה מידי, דכיון שכתב המרדכי דכה"ג לא מיקרי ראוי, משמע דלכל מילי לא מיקרי ראוי. ומ"ש דלא גרע ממלוה אצל כתובת אשה הוא לרווחא דמילתא, אך עיקר הטעם "דראוי" הוא משום דלאו הני מעות דשבק אבוהון, וא"כ בגניבה דזה ממש שבק אבוהון לא הוי ראוי אלא "מוחזק", ודמי לאבידה הנמצא אחר מות אבוהון דנראה ג"כ דלא הוי ראוי אף דאבידה ג"כ אינו ברשותו. ונראה דהוא הדין שאר מטלטלין כשידוע שלא נתיאשו דין ספרים יש להן.
ומה שחילק בקצוה"ח דספרים עבידי להתבקש, לא נמצא סברא זו בפוסקים, דבספרים ג"כ איכא למיחש שגנבן ישראל ואצל ישראל הן כשאר מטלטלין הנגנבין. (ושמא י"ל דהסברא בספרים היא דלא מצוי שיגנוב אדם ספרי קודש וילמד בהם דהוי תרתי דסתרי, ולכן גם הקונה אותם מהגנב ללא ידיעה ויראה שם של בעל הספר על הכריכה ימהר לנסות להשיב אותם לבעליהם).
נמצא שלדברי הנתיבות בין גזילה או גניבה כל זמן שהאב לא התייאש מהם הבכור נוטל פי שנים, וה"ה לאבידה בין שיש בה סימן ובין שאין בה סימן כל זמן שאף אחד לא זכה בה, הרי היא נחשבת מוחזקת אצל האב והבכור נוטל פי שנים. לעומת זאת דעת הקצות שאין הבכור נוטל פי שנים בין בגזילה או גניבה אין הבכור נוטל פי שנים, ולגבי אבידה צ"ע אם מדובר באין בה סימן. לכן ראוי לפשר מחמת שזה ספק
האם הבכור נוטל פי שנים מחפץ שנגנב מאביו, והביטוח החזיר תמורת החפץ
התבאר לעיל שישנה מחלוקת בין הקצות לנתיבות לגבי חפץ שנגנב או נגזל מהאב, ולאחר מכן הוחזר, האם הבכור נוטל פי שנים. אולם, הפת"ח [פ"ב הערה צח] כתב דאם נגזל או נגנב חפץ, והביטוח החזיר תמורת החפץ, הרי שהבכור אינו נוטל באותו החזר פי שנים לכו"ע, דחשיב "ראוי", היות ואין זו כגניבה שהוחזרה בעין, ואפשר דאף שעבודא דרבי נתן לא שייך בזה. ע"ש.
אולם, לאחר מכן הביא הפת"ח שראה בשו"ת חשב האפוד [ח"א סימן צג'] דכתב לדון גבי פיצויים שהגיעו לאחר מיתת האב, האם הבכור נוטל בהם פי שנים, ובנידון דידיה איירי גבי ראובן שהיה לו קרקע בא"י, ובשנת תש"ח נפל לידי הערבים, והממשלה נתנה פיצויים למי שסבל מהמלחמה דאז, והסיק חשב האפוד דפשוט הדבר שהבכור נוטל פי שנים באותם פיצויים כיון שהיה לו חלק באותה קרקע, דהא קיי"ל שיש לבכור קודם חלוקה.
ונראה מדבריו שהנזק נעשה לאחר מיתת האב, דאם נעשה בחיי האב הוי הפיצויים בגדר ראוי. ובתחילה צידד דאפשר ואין פיצויים דומה לתשלומי ביטוח, דמה שחברת ביטוח נותנת אינו מדיני תשלומי נזק, אלא משום שהאב היה משלם עבור הביטוח והוי כמלוה שאין לבכור פי שנים. ומ"מ למסקנה העלה שיש לבכור פי שנים מדמי הפיצויים. ע"ש. ואילו הפת"ח רוח אחרת עימו בזה, והעלה למסקנה כפי שכתב בתחילה דבכל דמי פיצויים אין לבכור פי שנים. ע"ש. לכן בזה לא ראוי לקחת פי שנים.
