מובא בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם [סימן קטז הובא בספר תורת ראשונים על סוכה] שהמקור למתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, הוא ממה שאמר ראובן ליעקב אבינו שיתן לו את בנימין לרדת למצרים לשבור אוכל וכו', כמו שכתוב בפרשת מקץ [בראשית מ"ב, ל"ז] "תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך". [ובגמ' ב"ב קעג, ב למדו מפסוק זה לגבי ערב קבלן דמשתעבד, ע"ש]. ולא זכיתי להבין מה הלימוד משם, דמה שייך מתנה בבן אדם הלא יש לו דעת משל עצמו, ותו וכי ראובן יכל לעשות מה שרוצה בבנימין כגון להשתעבד בו או להביא שמעוןו אחר במקום כפי שמצאנו במתנה על מנת להחזיר, וצל"ע.
ולכאורה היה נראה שמתנה על מנת להחזיר דינו כשואל, אמנם חילוק יש בניהם, הרא"ש והריטב"א [הובאו בקצוה"ח ס"ק ד] כותבים שכל שנותן מתנה לזמן קצוב הרי זה כמשאיל. ויש בניהם כמה חילוקים: א. במתנה על מנת להחזיר המקבל אוכל פירות, ואילו שואל אינו אוכל פירות. ב. במתנה עמ"ל המקבל חשוב כשומר חינם ופטור מגניבה ואבידה [לדעת הסמ"ע ס"ק כא, ולאמרי ברוך אינו שומר כלל], ואילו השואל חייב באונסין. ג. במתנה עמ"ל יכול ליתן דמים במקום להחזיר את החפץ [ש"ך ס"ק י], משא"כ בשואל חייב להחזיר את אותו חפץ. ד. אם קיבל שור במעמ"ל והקדישו והחזירו, חשיב 'חזרה', משא"כ אם השאיל שור חייב להחזירו כפי שקיבלו. ה. אין שואל רשאי להשאיל ללא רשות הבעלים, ובמעמ"ל יכול להשאיל וליתן לאחרים בלי רשות הבעלים.
בפת"ש [ס"ק ו] הביא דברי קצוה"ח [ס"ק ד] שהביא דברי הרא"ש [פרק לולב הגזול סי' ל'] והריטב"א [פ"ק דקדושין ו' ע"ב ד"ה הכי גרסינן] דמבואר בדבריהם שחפץ שניתן לו על מנת להחזירו, צריך לחזור ולהקנות אותו לבעליו לאחר שימושו, [וביאור העניין הוא שלשיטת הרא"ש והריטב"א קנין על מנת להחזיר הוא קנין גמור ולכן בעינן קנין חדש בכדי להשיבו לבעלים ודלא כפי שלמד הקצות כדלקמן. ובאבני מילואים בסימן כח' סקנ"ג הוכיח שגם התוס' בקידושין ו, ב סוברים כרבינו הרא"ש ש קנין על מנת להחזיר הוא קנין גמור]. והוא ז"ל כתב דלולא דבריהם נ"ל עיקר שא"צ קנין כשמחזיר, דמתנה על מנת להחזיר הוא קנין הגוף לשעה, רק דהוי שיור שנתנו לו עד זמן שיחזור לו כו', והאריך בזה, ומצא הקצות מאן דאמר כוותיה, הלא הוא רבי אביגדור כהן צדק.
[יעוין בספר מלואי חושן על הקצות שהביא מדברי החזו"א באה"ע סימן עד' סקי"ח ומהקהילות יעקב בליקוטים ח"א סימן כה' שהקשו על הקצות באומרם דלא נראה דרבי אביגדור כהן צדק מסכים לשיטת הקצות, ואילו המלואי חושן תירץ דבריהם כי היכי דלא תקשי על הקצות].
ובנתיבות המשפט [שמעון"א ס"ק ה'] השיג עליו ומסיק דהעיקר כהרא"ש והריטב"א וכל הפוסקים דצריך קנין כשמחזיר ע"ש. גם בתשובת חמדת שלמה [חו"מ סימן י'] חולק על דברי קצוה"ח הנ"ל ע"ש.
ובדעת מרן השו"ע מוכח באו"ח [סימן תרנ"ח ס"ג] דלא כהקצות, שהרי פסק שם שאם נותן את האתרוג לזמן אינה מתנה אף אם הקנה לו קנין הגוף ודינו כאתרוג שאול שלא יוצא בו, וכן פסק החזו"א [נשים סימן עד' ס"ק טו], וכן פסק הגרשז"א [מעדני מלך שביעית סימן טו ס"ק א] כדעת השו"ע שאין יוצאין ידי חובה באתרוג שניתן במתנה לזמן ע"ש.
ואם קיבל אתרוג במתנה על מנת להחזיר, והחזיר אתרוג אחר.
ובספר חשוקי חמד [סוכה לט, א] השיב: מובא בשו"ע [סימן תרנח ס"ד] נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואם לא החזירו לא יצא, אפילו נתן לו את דמיו, ואפילו נאנס מידו. וכתב המשנ"ב [ס"ק יד] ולא אמרינן בזה מה לי הן מה לי דמיהן, כיון שצריך לו לצאת ידי חובה, בודאי הקפיד על הלולב גופיה. וכתב הביאור הלכה [ד"ה אפילו] ואם יש לו לנותן עוד לולב לצאת בו, מסתברא דמהני נתינת דמים, על כל פנים היכי דאין החפץ בעולם…, וכן נראה גם כן במחזיר לו לולב אחר כשר ומהודר דמהני, דשוב ליכא אומדנא, אף דאפשר לומר דרוצה אדם בשלו, מ"מ כיון דבלאו הכי יש פוסקים דבנשרף או נאבד וכדומה דנותן דמיו ויוצא…, ובספר שדי חמד הביא בשם ספר שם אריה דגם בזה לא יצא.
משמע מדברי הביאור הלכה, דאם נתן לו לולב אחר, אין יוצא בה ידי חובתו אלא אם כן הלולב אבד, או נאנס, אבל אם הלולב בעין, אין יכול לתת לו לולב אחר, משום דאדם רוצה בשלו, והוי אומדנא שבודאי הקפיד דוקא על לולב שלו. וכן מבואר בקצוה"ח [סימן רמא סק"ז] ובנתיבות [סק"ז] דכשהחפץ בעין, אין יכול ליתן לו חפץ אחר.
