דדוקא באיסור מחמיר השו"ע לאסור דבר חריף שנחתך בסכין שאינו בן יומו, משא"כ אם נחתך או התבשל בכלי בשרי שאינו בן יומו שהוא היתר, מותר לאכלו בחלב.
מה דעת מרן השו"ע בדבר חריף
הט"ז [ס"ק י] הקשה דדברי השו"ע לכאורה נסתרין ממה שכתב לקמן בסימן קג' ס"ו, שהרי כאן פסק גבי תבלין במדוכה של בשר בן יומו, אסור לאכלם בחלב, ואילו לקמן פסק שאפילו באינו בן יומו אסור. וז"ל שם: יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא, הכל אסור, דחורפיה משויא ליה לשבח. עכ"ל.
גם הש"ך [ס"ק יט] הקשה סתירה זו בדברי השו"ע, והסיק שהעיקר כדברי הרמ"א שדבר חריף גם באינו בן יומו משויא ליה לשבח. מיהו, באחרונים נאמרו כמה הסברים בדעת השו"ע, והם יסוד ובנין להבין דעת מרן בענין דבר חריף.
הפמ"ג [מש"ז ס"ק י] כתב לבאר שדוקא בסימן קג' סבירא ליה למרן דדבר חריף משויא ליה לשבח אפילו בכלי שאינו בן יומו, כיון דהתם איירי בקדירה של איסור. משא"כ בחתך צנון בסכין בשרי שאינו בן יומו, איכא תרתי לטיבותא: א. שהוא נ"ט בר נ"ט. ב. אינו בן יומו. ולכן גם בסעיף דידן גבי מדוכה פסק מרן שדוקא עם המדוכה בת יומא אסור לאכלם בחלב היות ואין כאן איסור אלא היתר. וכיוצא בזה כתבו ג"כ הכרתי ופלתי [ס"ק ה] האליה רבה [או"ח סימן תמז' ס"ק כד] לבאר את דעת השו"ע.
ולדבריהם נמצא שדעת השו"ע שתבשיל חריף שהתבשל בכלי בשרי שאינו בן יומו או צנון שנחתך בסכין בשרי שאינו בן יומו, בכל כה"ג התבשיל מותר באכילה או בבישול עם חלב, וגם הצנון מותר בחלב, ורק בכלי של איסור שאינו בן יומו יש לאסור.
מאידך, הגרעק"א סובר שדעת השו"ע היא דבבישול, יש לאסור את הדבר החריף אפילו היה בכלי שאינו בן יומו. משא"כ כאשר חותך דבר חריף בכלי שאינו בן יומו, יש לחלק בין צנון לשאר דברים חריפים, דבצנון נחלקו הפוסקים האם דומה לחילתית או לא, ולכן יש צד לאוסרו אפילו נחתך בסכין שאינו בן יומו. משא"כ בשאר דברים חריפים סבירא ליה למרן שדוקא אם הסכים היה בן יומו. ולכן כאן גבי מדוכה של בשר ושאר תבלינים דוקא אם המדוכה היא בת יומא.
ולפי דברי הגרעק"א דעת מרן השו"ע היא שבדבר חריף שהתבשל בכלי בשרי אפילו אינו בן יומו אסור לאכלו בחלב, וה"ה לצנון שנחתך בסכין בשרי שאינו בן יומו. מיהו, שאר דברים חריפים אם נחתכו סכין בשרי שאינו בן יומו אין לאוסרם בחלב.
דעת הגר"א [ס"ק יג] שמרן השו"ע והרמ"א נחלקו במחלוקת ראשונים האם דבר חריף יבש שנחתך בסכין בשרי מפליט. השו"ע סובר כדעת הסמ"ג דדבר חריף יבש אסור דוקא אם נחתך בסכין בן יומו, ולכן דוקא בתבלין שנידוכו במדוכה בשרית בת יומא יש לאסור. ואילו הרמ"א סבירא ליה כדעת המרדכי דדבר חריף יבש נאסר אפילו אם נחתך בסכין שאינו בן יומו.
ולדברי הגר"א עולה שדעת השו"ע שאם נתבשל דבר חריף והוא לח, או שנחתך בסכין בשרי אפילו אינו בן יומו אסור לאוכלו בחלב. ורק בדבר חריף יבש שנחתך בסכין שאינו בן יומו מותר לאכלו בחלב.
אולם, בכה"ח [ס"ק יא] כתב שדעת השו"ע דבכל אופן שהוא אין לחתוך או לבשל דבר חריף בכלי בשרי שאינו בן יומו, ורק בהפסד מרובה או בשעת הדחק יש להקל בזה. וכ"כ הבן איש חי [ש"ב קורח סי"ב] וז"ל שם: אם בשל בקדרה נקיה שאינה בת יומא, דברים חריפים, כגון תבשיל שרובו חומץ או תבלין, ואין ששים לבטל, אם יש הפסד מרובה, יש להתיר. ואם הפסד מועט יש להחמיר וכו'.
ובספר חידושי דינים הסיק בדעת מרן השו"ע כביאורו של הפמ"ג הנ"ל דדוקא באיסור מחמיר השו"ע לאסור דבר חריף שנחתך בסכין שאינו בן יומו, משא"כ אם נחתך או התבשל בכלי בשרי שאינו בן יומו שהוא היתר, מותר לאכלו בחלב.
מה חשוב דבר חריף
התוס' [חולין קיב, א ד"ה אגב] נקטו שדין בצלים וכרישין שוה לדין צנון וחלתית ונחשבים כדבר חריף. ואילו רבינו יחיאל [הובא בב"י] סובר שאין לך אלא מה שאמרו חכמים, דהיינו צנון וחלתית ולא שאר דברים. בשו"ע נראה שפסק כדעת התוס' שהרי דימה חיתוך בצלים וכרישין לצנון וחלתית.
ובפת"ש [ס"ק ג] הביא בשם מהר"ר דניאל זצ"ל דהני בצלים כשהם קטנים אינם חריפים כ"כ, ואם חתכם בסכין שאינו בן יומו יש להקל במקום הפסד. ובכה"ח [ס"ק לט] כתב בשם הזב"צ שזה דוקא בבצלים שלא נגמר בישולם, אבל יש מן בצלים שהם קטנים מברייתן, אלו הן חריפים.
האם תפוחים חמוצים חשובים כדבר חריף
הבית יוסף הביא בשם האורחות חיים [איסורי מאכלות סי' ס ד"ה ולפי דרכינו] דפירות חמוצים כגון תפוחים הוו דבר חריף כמו שומים ובצלים. והעתיקו להלכה בשולחנו הטהור.
אולם, הט"ז [ס"ק ט] הביא שבת"ח [כלל ס"א] כתב בשם או"ה דתפוחים חמוצים לא מיקרי דבר חריף. וסיים דבמקום הפסד יש לסמוך על זה.
ברם, המנחת יעקב [ס"ק ז] כתב שאף דעת הרמ"א להלכה להחמיר בזה כדעת השו"ע. ולכן הסיק בכה"ח [ס"ק מ] דכיון שהשו"ע והרמ"א תרוויהו מחמירין בזה, יש לנו להחמיר בזה אף במקום הפסד, וצריך נטילת מקום. וכ"כ הזב"צ [ס"ק כז'].
מה הדין דבר יבש והוא חריף
בדין דבר חריף שהוא יבש נחלקו רבותינו הראשונים: דעת המקילה היא האיסור והיתר הארוך שדבר חריף יבש אין לו דין דבר חריף כלל, ואינו מפליט ומבליע אפילו אם הסכין בן יומו. [פמ"ג בשפ"ד ס"ק יז].
לעומת זאת דעת הסמ"ג שהיא הדיעה הממוצעת, דאם חתך דבר יבש והוא חריף בסכין בן יומו נאסר, ורק באינו בן יומו לא נאסר. [ביאור הגר"א ס"ק יג]. ואילו הדיעה המחמירה מכולם היא המרדכי, דדעתו אפילו בסכין שאינו בן יומו נאסר. [ביאור הגר"א סימן צד ס"ק יד].
האם זנגביל חשוב דבר חריף, ומה הדין אם חתך אותו בסכין שאינו בן יומו
הש"ך [ס"ק יז] פסק כדעת האו"ה שכל דבר חריף שהוא יבש יש להתירו בהדחה. וסיים שאין להחמיר כ"כ בזנגביל, ואפילו אם הוא רטוב מותר משום שאינו חריף. וכן משמע מדברי הפר"ח [ס"ק יד]. מיהו, הפמ"ג [שפ"ד ס"ק יז] כתב שהש"ך חולק על שיטת האו"ה, וס"ל דדבר חריף יבש לגמרי עם דוחקא דסכינא אסור. ורק בזנגביל מותר משום שאינו חריף כלל.
לעומת זאת, האליה רבה [או"ח סימן תנא' ס"ק לג] פסק דזנגביל הוי דבר חריף. וכ"פ התורת חטאת [כלל סא דין ז] וכן הוא בכה"ח [ס"ק מז] בשם הזב"צ. והוסיף דאפילו אם הסכין אינו בן יומו יש לאסור כדי נטילה. ע"ש.
