הדרכי שמעון [ס"ק א] הביא בשם המהרי"ק [שורש קסא'] דבן יורש שררת אביו. והנה הפת"ח [פ"א בסוף הערה סג] הביא כמה שיטות בפוסקים בדין זה ואעתיקם כאן בקצרה.
הרמב"ם [פ"א הלכות מלכים ה"ז] כתב שהמלכות ירושה היא לבניו, היינו שלאחר שמושחין המלך הרי הוא זוכה לו ולבניו עד עולם, שנאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". [שופטים פי"ז פ"כ].
והוסיף הרמב"ם, 'דלא המלכות לבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהא הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה, אע"פ שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנים אותו לאחד מן המינויים שבישראל', וכו'. והוא גמ' ערוכה בכתובות [קג, ב]. ע"ש. וכתב האור שמח בשם הרמב"ם [פ"ד מהלכות כלי המקדש ה"כ] דהיכא שאין לו בנים זוכה אחד מן האחים בירושה.
ובשו"ת חקרי לב [או"ח סימן טו' ואילך] האריך בדברי הרמב"ם הנ"ל והביא חקירה גדולה האם שאר ראשונים חלוקים על הרמב"ם בזה, וסיים דמ"מ קיי"ל כדברי הרמב"ם. ע"ש.
וכן בספר שדי חמד [אס"ד מערכת חזקה במצוות סימן א ובסימן ח'] האריך בזה ע"ש.
הרשב"א [ח"א סימן ש'] כתב דגבי חזנות בנו קודם לכל אדם למנותו תחת אביו כל שראוי לכך. ואפילו אין קולו של הבן ערב, אם קולו אינו משונה והוא הגון ראוי שיהא בנו קודם לכל אדם. שכן מנהג המקומות שהבנים מתמנים תחת האבות. אמנם, החת"ס [או"ח סימן יב] הביא דברי הרשב"א הנ"ל ותמה למה הוצרך הרשב"א בסוף דבריו לבוא מכח מנהג ודעת הציבור וכו', מאחר שלדבריו שורת הדין כן, והעלה שגם לדעת הרשב"א אין דין ירושה אלא במלך והדומה לו, כגון שוטרי הרבים, וגבאי צדקה, וסופרי הדיינים ומכין ברצועה, ודוקא מינוי של שלטונים, אבל מינויים של קדושה אינו בכלל זה. ע"ש.
וכ"כ מהרשד"ם [סימן פה'] הובאו דבריו במג"א [סימן נג']. וכ"כ שוב החת"ס [שם סימן יג] שאין דין ירושה ברבנות, אלא שהוקשה לו מדברי הרמ"א לקמן ביו"ד סימן רמה'. ע"ש.
האם הבן יורש את כסא הרבנות של אביו
בהלכות תלמוד תורה [יו"ד סימן רמה' כב] הביא הרמ"א בשם הריב"ש [סימן רע"א] דמי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו ואפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. [שכ"כ הרמב"ם פ"א מהלכות מלכים]. מיהו עיין בשו"ת שבט הלוי [ח"ד סימן קכח] שהביא דברי החת"ס בעניין זה אם שייך לומר כן בכל גוונא. וכתב דפשטה הוראה כדברי הרמ"א הנ"ל, וכפשט דברי הרמב"ם ודעימיה. ע"ש.
ובספר חשוקי חמד [יומא עב, ב] נשאל מה הדין כשהבן גדול בתורה כמו אביו אלא שאין הוא חזק מספיק בניהול שאר צרכי העיר, האם בכה"ג הבן ירש את כסא הרבנות של אביו.
והביא מעשה שהיה באחת מקהילות ליטא שהלך לעולמו המרא דאתרא שכיהן במקום שנים רבות, והיה מקובל על הרבים כגדול בתורה וכפוסק שאין אחריו עוררין, ביקשו פרנסי העיר למנות במקומו מורה הוראה מבין גדולי הדור בליטא, אולם בנו של הרב הנפטר טען בתקיפות, שיש למנותו כמרא דאתרא תחת אביו מכח הירושה, וכיון שראשי הקהילה הכירוהו ימים רבים, והיו סבורים שהלה אינו ראוי ליישב על כסא הרבנות בעירם, פנו לרבן של ישראל בימים ההם החפץ חיים, שיורה להם פסק הלכה ברור בשאלה זו.
החפץ חיים האזין לדברי הצדדים ולבסוף אמר: אמת הדבר שקיים דין של חזקה, כמו שפוסק הרמב"ם [פ"ד הלכות כלי המקדש ה"כ] כשימות המלך או כהן גדול אז אחד משאר הממונים, מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו. אולם, מצינו לכך יוצא מן הכלל, הלא הוא כהן משוח מלחמה, עליו איתא ביומא [עב, ב] מתיב רב אדא בר אהבה, ואמרי לה כדי, יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו. תלמוד לומר: 'שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אוהל מועד' מי שראוי לבא אל אוהל מועד. ופירש רש"י: מי שראוי לכפר בקודש ביום הכיפורים, עליו אני אומר לך, "תחתיו מבניו" שבנו יהיה תחתיו, יצא זה שאינו ראוי.
וסיים הח"ח שמדברי הגמרא כאן נמצינו למדים שאצל כהן משוח מלחמה אין המינוי עובר בירושה לבנים, כפי שהדבר קיים אצל כהן גדול, והוא הדין בשאלה העומדת לפנינו, רב בקהילות ישראל בימינו הוא בבחינת 'משוח מלחמה', שכן עליו להתייצב בשער בת רבים, ולנהל מלחמה כבדה וממושכת על ענייני היהדות מול אויבים גלויים ונסתרים. וכיוון שכך הוא, אין דין הירושה תופס כאן, וצודקים פרנסי הקהילה המבקשים למנות להם רב גדול בתורה ואמיץ לב במעשים, שינהל כראוי את ענייני הכלל והפרט בעירם בשנים הבאות. ע"כ.
אם האב יכול להוריש לבנו החלפת מקומו בתור מגיד שיעור בישיבה
בשו"ת אגרות שמעון [חו"מ ח"ב סימן נא'] נשאל אם יש דין ירושה של מגיד שיעור בישיבה להעבירה לבנו בשעה שישנם תלמידים וותיקים בישיבה העומדים מנגד שיכולים למלאות מקומו של המגיד שיעור שנפטר, ונראה מדברי האג"מ שהסכים לשואל שאכן יש בזה דין ירושה והבן קודם. וכן הבין הפת"ח [שם הערה סג]. ע"ש.
יוצא שאם הבן ראוי הוא קודם אם יכול למלות את תפקידו של האב.
