הביטוי 'גזל שינה' מופיע בספר משלי (פ"ד פס' טז) "כִּי לֹא יִשְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ וְנִגְזְלָה שְׁנָתָם אִם לֹא יַכְשִׁילו". בספר חפץ חיים ופעלו (ח"ג עמ' קה) כתב בשם החפץ חיים שהמעיר את חבירו משנתו, הינו גזלן, שגזל ממנו מנוחתו, וזו היא גזילה שאין לו השבה, ע"ש. ובספר דרך שיחה (עמ' שז) להגר"ח קניבסקי כתב שגזל שינה הוא חידוש מבית מדרשם של בעלי המוסר, והוא רק ענין של חסד ושל "ואהבת לרעך כמוך", ע"ש. ועי' בשו"ת משנה הלכות (חי"ד סי' קצט) שלהעיר מאן דהוא, הוא ענין היזק ולא גזל. והמאירי (ב"ב כ:) כתב, חנות שבחצר יכול הוא למחות, כלומר אחד מבני החצר שרצה לעשות בביתו חנות, יכולים השכנים או אחד מהם לעכב עליו ולומר, אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אבל עושה וכו', בתוך ביתו ואינו נמנע מפני היזק שינה וכו'. הרי דקרי ליה היזק שינה אבל לא גזל, ע"ש. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (מהדו"ת ח"ב סי' תמג) שכתב דגם בשינה שייך שם גזל שהרי כתוב בתוספתא (ב"ק פ"ג ה"ז) ז' גנבים הם, הגונב דעת הבריות וכו', ומוכח ששייך שם גניבה גם היכא שלא מחסר מחבירו כלום, ואם כן ה"ה לגזל שינה, ע"ש. וראה בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' רכד) שגזל לא שייך רק בגוזל חפץ, שהגזלן ישתמש בו או יהנה ממנו, משא"כ ביטול שינה שהיא בגדר מבטל תועלת וטובת חבירו, אבל יש בזה איסור. אמנם ציין שם שהעירו לו, מהמבואר בבברכות (ו:) 'גזלת העני בבתיכם' לענין גזלת ברכת שלום, הרי שיש גזילה גם בלא גזילת חפץ, ויש ליישב, עכ"ד. ובספר חשוקי חמד (יבמות נד.) כתב דאולי כוונתו, שהוא רק שם מושאל, אבל אינו ממש המושג של גזל, וכמו שמצינו אצל לבן שאמר 'ותגנוב את לבבי', שאינו גניבה, אלא שם מושאל, ע"ש. ובשו"ת קרן לדוד (או"ח סי' יח) כתב שיש בזה צער בעלי חיים, והוא איסור דאורייתא, והרי מצינו שיש גם מצות פריקה וטעינה באדם, ואף למ"ד שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, מ"מ לצער אדם ודאי היא דאורייתא, שהרי מצינו שאסור לצער אדם אפילו בדברים, דכתיב 'לא תונו', וכל שכן שאסור לצערו במעשים, ע"ש. וכן מוכח מדברי הגמ' (ברכות יג:) דלהעיר הוי צער, ע"ש. ועי' בחינוך (מצוה שלה) שכתב דלצער חבירו הוי בכלל "לא תונו איש את עמיתו", הנאמר על הונאת דברים. וכ"כ בפלא יועץ (ערך הונאה). ויש שהביאו סמך מהפסוק (שמות כב, כא) "כל אלמנה וגר לא תענון" והוא כולל כל אדם כמבואר ברש"י (שם). ולכן כל צער אסור, בין להקיצו ובין למנעו משינה. וע"ע ברבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות כד). וע"ע בשו"ת אבני ישפה (ח"ה חאו"ח סי' לג אות ה). ויש שכתבו להטעים שהרי גזל שינה לא ניתן להשבון, וכתיב "והשיב את הגזילה אשר גזל" ומכיון שלא נתקיים בו "והשיב" וכו', אם כאן ליכא גזל. ואף שאף גזל פחות משווה פרוטה הוי גזל ולא חייב להשיבו, מ"מ הכא אפשר להשיבו, אבל אינו חייב, משא"כ בגזל שינה שלא ניתן להשבון כלל. ובשו"ת ודרשת וחקרת (ח"ד חיו"ד סי' א) כתב שגזל שינה נגזר מאיסור צער בעלי חיים, ע"ש. הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק טו הע' ג) כתב דמי שמעיר אדם ישן עובר על מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. וכמו שכתב החינוך (מצוה רמג) לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך. ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא.) דעלך סני – לחברך לא תעביד. ואמרו בספרי, אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו, לא יגנוב ממונו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת, ע"ש. וע"ע בשו"ת הראשון לציון (ח"ב חלק חו"מ סי' ח). ולכן העירו הפוסקים שצריך להזהיר שלא לצפור בלילה ברחוב בשעות שינה שעלול להעיר את השכנים, וכן בעליה במדרגות בשעה מאוחרת שלא להרעיש רעש עם עגלות וכדו', וכן יש להיזהר שלא להתקשר לאנשים בשעות הלילה המאוחרות, ובפרט שפעמים גזל שינה יכול לגרום לביטול תורה וכו', שצריך להיזהר בזה מאוד. וישנם עוד דוגמאות לגזל שינה ואין הע'ת להאריך. בדבר נחיצות רב לבית הכנסת מנסיון שאנו רואים בעינינו במשך השנים כשאין מורה דרך בבית הכנסת, איש הישר והעקום בעיניו יעשה. וכמו שאי אפשר לחשוב על בית חולים ללא רופאים ופרופסורים המנהלים את הבית חולים, וכמו שאי אפשר למפעל להתקיים ללא מנכ"ל ומתוה דרך, וכן הלאה, כך אי אפשר לנהל בית הכנסת ללא רב ומורה דרך הבקי בהוראת ההלכה, כי אז מקבצים שיטה מפה ושיטה מפה ומעריב ערבים שלא בחכמה, והציבור כולו מתרעם ואין מי יאמר מה תעשה, וכולם נעשים ראשים וכבר כתב בספר חסידים (אות קעט) אל ידור אדם בעיר שאין אחד ראש שנאמר (משלי כח, ב) "בפשע ארץ רבים שריה". ויש שמתפללים מנחה וערבית בליל שבת רצוף ללא דברי תורה כלל (לא מנין פלג, אלא מנין רגיל שמתחילים מנחה רגיל עשרים דקות לפני השקיעה אומרים קבלת שבת ומיד ערבית) וחבל כי זה זמן טוב שרב בית הכנסת או תלמיד חכם אחר ידרוש, וממה נפשך, אם הציבור ברמה גבוהה ידרשו בהלכה בפלפול עד שיגיע צאת הכוכבים, ואם הציבור ברמה לא גבוהה ידרשו להם כפי רמתם [וגם אלו שאומרים "שיר השירים" לא יבטלו מדברי תורה, ואם צריך אחד מהם כי הזמן לא מספיק לשניהם, יוותרו על "שיר השירים" ולא על דברי התורה, כמבואר כל זה בילקו"י (שבת א כרך שלישי עמ' מט). וראה שם שכן דעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, וע"ש מה שהביא בשם הגאונים רבי בן ציון אבא שאול ורבי יהודה צדקה זצוק"ל] ומילא אם היו אלו מתפללים מהר כי קובעים חברותא מיד אחר התפילה או שיעור בליל שבת שהציבור מגיע, ובפרט בלילות החורף הארוכים, החרשנו והבנו על מה פזיזותם, אבל אלו גם מתפללים מהר, וגם רצים לבלע ולישון את שנתם, שנת ישרים, בבטלנות, בו בזמן שרבותינו האריכו והרחיבו במעלת לימוד התורה בשבת, ובפרט לבעלי בתים העמלים לפרנסתם כל השבוע (ראה ברמ"א סי' רצ ס"ב). וכן אלו העושים מנין מוקדם בכל יום שמתפללים בפלג המנחה ערבית, וגם כאן אם היו אלו עושים כן כי רצים להרוויח שיעור וכדו', ולא ימצאו מנין מאוחר יותר, החרשנו (ולא אכנס לפן ההלכתי אם ראוי להתפלל לפני צאת הכוכבים), אמנם אינו כן, כי אנו רואים בעינינו שרובם או חלק מהם רצים למלא בטנם ולהסתקרן בבטלנות באתרים או בכל שאר מיני בישין, ה' הטוב יכפר בעד, ולכן יראו הדרך הישרה כיצד לגדור את הציבור ללמוד תורה לפני תפילת ערבית. גם צריך שיהיה רב, תלמיד חכם, ירא שמים מרבים ומורה הלכה ומתייעץ עם גדולים ממנו, ולא אחד כזה ש"מקלו יגיד לו", וכל דבר נוטה להקל כי מרגיש הוא בעול המצוות כעול כבד, "ואברהם כבד" וכו', ובודאי שאם אינו כזה, גם קהילתו, נראית איך שנראית… ודי למבין. ובודאי שהגבאים היקרים שומרי משמרת הקודש, יהיו קשובים לדברי הרב ולהנהגתו, וילכו יחד איתו בעצה אחת היאך להיטיב לבית הכנסת ולהעלות את רמת בית הכנסת מבחינה רוחנית ע"י תוספת שיעורים, וכן חיזוק שיעורים הקיימים [ואספר שאמר לי פעם אחד המתפללים כי לדעתו צריך שיהיו עוד שיעורים בבית הכנסת, ואמרתי לו, אכן כך, אבל צריך שיהיו גם לומדים… ולימים הקים הלה בית כנסת והביא רבנים, אחד אחר השני, שימסרו שיעורים, ולכל רב היו מגיעים אחד או שני לומדים, וכדי בזיון וכו', ובמקום לחזק השיעורים הקיימים שיבואו אליהם או לטכס עצה שהקהל יגיע יותר לשיעורים, מוסיפים רבנים למסור שיעורים, אבל לומדים אין, ואמנם לפרסום בית הכנסת הדבר טוב, שבעלון מופיע שיש שיעורים ונראה כאילו בית הכנסת צר מלהכיל הלומדים, ומתברר שלא מיניה ולא מקצתיה… ובכלל כל הסוגיה הזאת של קביעות עיתים לתורה אצל בעלי בתים צריכה תיקון ושיפור, כי לצערינו הרב ישנם בעלי בתים שלא פותחים ספר כל ימות השבוע, וכשמגיע יום השבת, ישנים כאבן שאין לה הופכים, ושתיים רעות עשה עמי, וכבר אמרו חכמי המוסר שמי שאינו קובע עיתים לתורה בכל יום, חסר לו בצורה של יהודי]. ויש עוד להאריך בזה, ואין כאן מקומו. הלכך, בודאי שורת הדין נותנת שיש למנות בכל בית כנסת רב מתווה דרך (וכל גבאי בקהילה יודע את הצרכים ויביא רב תלמיד חכם ירא שמים שיתאים לאופי הקהילה ולהתויית דרכה). וגבאי בית הכנסת ילכו יד ביד עם הרב להצעיד את בית הכנסת לרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, בכדי שהקהל יספגו תורה ויראת שמים. מכתב בדבר חיזוק לאדם שנכנס בשערי התורה. לכבוד ידידנו היקר והנעלה לשם טוב וכו', ר'… הי"ו אשר דיבר איתנו בדבר הדרך המובחרת לעלות במעלות התורה ולהיות יציב וקיים ללא עקולי ופשורי. ואומר לכבודו שאין אני ראוי להדריך ובודאי שכל דברי כאן הם מדברי רבותינו הק' שלימדונו היאך הדרך ישכון אור ולא משלי הוא. ראשית, צריך לדעת שבתחילת הדרך יש הרבה בלבולים ודבר זה טבעי לחלוטין כי תמיד בדרך חדשה ישנם קשיים ותהפוכות ואדם מחפש את דרכו. ומובא בילקוט שמעוני (בראשית, מג) עשרה מיני רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון "ארורה האדמה בעבורך", ואחד בימי למך "מן האדמה אשר אררה ה'", ואחד בימי אברהם "ויהי רעב בארץ", ואחד בימי יצחק "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון", ואחד בימי יעקב "כי זה שנתים הרעב", ואחד בימי שפוט השופטים "ויהי רעב בארץ" וכו', ואחד לעתיד לבוא "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'" (עמוס ח, יא). ובפרקי דרבי אליעזר מובא שהרעב האחרון, דהיינו הרעב לשמוע דברי תורה, יהיה קשה מכולן. ותמה על כך הרב מפונביז' זצ"ל שהרי לכאורה רעב לשמוע דברי תורה הוא ברכה ולא קללה, כי מי שרעב ומבקש ה', זו הברכה הכי גדולה כמו שאומרים "פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי". וביאר שהנה אמנם הרעב הוא תחושת החסרון שיש לאדם, אך כשיש רעב בעולם, אנשים בלית ברירה מסתפקים במועט, וכל פחות מכזית, לאוכל יחשב, ומים במשורה, מקבלים חשיבות גדולה. ובמקרים קשים, גם קליפות של ירקות חשובים מאכל, ואדם מרוה את צמאונו אף במים מלוחים. כך עולה חשיבות המאכלים, אף הפחותים ביותר. וזה הכוונה הרעב האחרון קשה שבכולן. כי כמו הרעב הגשמי, כך הרעב הרוחני, כשיש לאדם ביקוש רוחני, ביקוש לתורה וצמאון לדבר ה', הוא שותה גם מבורות נשברים, הוא אינו מדקדק ואינו בורר לעצמו אוכל משובח. ואת התוצאות של הרעב אנו רואים בדורינו… נדלדלו ההשגות של לומדי התורה ומסתפקים בדבר מועט, בלימוד מזעיר פה ושם וכמה דפים בגמ', ויש אף הזונחים את לימוד הש"ס ושלחן ערוך, תוצאה זו היא כמו בשנת הרעב, אף אלו שאוכלים ושותים מסתפקים במועט ושמחים, ע"כ. וכאן בדיוק טמון היסוד להצלחה. ראשית, שאיפה לעלייה בעמל התורה ולא שטחיות, לא להיתפס לכל מיני חסידיות שלא הולכים בדרכי רבותינו מעתיקי השמועה, לשבת ללמוד בראש ובראשונה, ש"ס ופוסקים. לימוד ההלכה, חשיבותו עצומה ביותר, היא מקנה לאדם דרך ומוסר בעבודת ה', לא בקשת המנוחה יש כאן, אלא בירור אחר בירור, צעד אחד צעד, אמנם צעדים קטנים, אך בטוחים ביותר. הרעב הזה מביא גם לשמוע מגוון דעות, ופעמים דעות נפסדות נגד רבותינו, כאשר כל שועל מחבל בכרם וכל צורב בונה במה לעצמו והמתקרבים לעבודת ה' אינם יודעים מה לקרב ומה לרחק, ודעות שנשמעות, הופכים אצליהם לשלחן ערוך, ולאחר מכן את הדעות האלו מכניסים לבתים ולילדים וזורעים הרס רב בבתים, ואותם משמיעי דעות הופכים להיות בר פלוגתא לחכמים, ואף לגדולי הדור, ומכאן הרעב הזה מביא הרס וחורבן. לא כל מי שיש לו מענה לשון ומקבל מיקרופון, יכול להביע דעות ולהנהיג, ההנהגה שמורה לגדולי ומאורי הדור מעתיקי השמועה, ותו לא. ומובא בשם מרן החיד"א שהקשה מדוע בנוסח התפילה כתוב 'השיבנו אבינו לתורתך' ולאחר מכן 'קרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך', הרי הסדר אמור להיות הפוך, ראשית מתקרבים לעבודת ה' ולאחר מכן לומדים. ותירץ שבכדי להתקרב באמת לעבודתו יתברך, צריך ללמוד ולעמול בתורה ואז התשובה היא אמיתית וישרה. ודברים אלו תואמים עם מה שכתב מרן החיד"א בספרו נחל קדומים עה"פ (פ' ראה יא כז) "את הברכה אשר תשמעו" שכתב בעל הטורים שהוא סופי תיבות תורה ובא לרמוז שאם תרצה לקיים את כל המצוות תעמול בתורה כי התורה מבטלת היצר הרע ואז תקיימו המצוות וכמו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, 'השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך', ע"כ. זה על קצה המזלג מה שיש לומר בענין, וכאשר תכניס ראשך לתורה ותהיה עם חכמים אמתיים תקבל שכל ישר ובכך תעלה בבטחה בדרך העולה בית א-ל.
