שבגוי יש להקל לקחת מתנות, אף לפי הרמב"ם כיון שהרי הוא כבהמה שו"ע חושן משפט רמ"ט סע' ח' מדת חסידות שלא לקבל מתנה, אלא לבטוח בהשם שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה. (משלי טו, כז).
ושונא מתנות יחיה. פסוק הוא [במשלי ט"ו, כ"ז] ודריש לה הגמרא כן בריש פ"ג דקדושין [נ"ט ע"א]. וכוונת חז"ל דדרך בני אדם להיות להוט אחר ממון בסוברם להחיות נפשו ונפש ביתו, וקאמר דאדרבה שונא מתנות יחיה, כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניף הבריות ואינו מוכיחן על מעשיהם הרעים שרואה בהם, [סמ"ע ס"ק ד מה הגדר של "שונא מתנות יחיה"?
איתא בגמ' חולין [מ"ד ב] דר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי לא שקיל, וכן כשזימנו אותו לאכול לא הלך, דרצה לקיים בעצמו את הפסוק "ושונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז), ואילו ר' זירא כי משדרי ליה לא לקח, אבל כשהזמינו אותו הלך, ומבואר שם בגמ' משום שהיו מתכבדים בזה שרבי זירא יבוא אצלם ע"כ. כתב הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה [פי"ב הי"ז] וז"ל: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה" לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' לא בנדיבים, והרי נאמר ושונא מתנות יחיה עכ"ל. הרי דהרמב"ם סובר דזה הנהגת צדיקים גמורים ואנשי מעשה, ואין בזה הנהגה מצד הדין. והמ"מ כתב שם דהטעם הוא, שראוי לכל משכיל להסתפק במה שהוא הכרחי לו ולא יבקש מותרות, ומביא את דברי המשנה בפאה שכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, עכת"ד. מדבריו ג"כ מוכח, שזו הנהגה לצדיקים גמורים ואין בזה סרך איסור.
וכתב בספר אוצרות יהושע [סי' ו' אות א']: דפליגי במהות הטעם שיש להקפיד שלא ליקח מתנות, דמרש"י עה"פ "ושונא מתנות יחיה" נראה שהוא גדר הרחקה מאיסור גזל, שמי ששונא מתנות ודאי דשונא גזל, ואילו מהרלב"ג והמצודת דוד ורבינו בחיי [כד הקמח ערך חמדה], נראה שהוא גדר במדת הביטחון, שמי שיש לו ביטחון גמור בקב"ה אל לו לסמוך על מתנות בשר ודם אלא בוטח בקב"ה "שיחיה" גם בלא מתנות.
שאלה זו שאל הגר"י סרנא זצ"ל את בעל הדובב מישרים והשיב לו, כתב הסמ"ע [ס"ק ד] שהטעם דשונא מתנות יחיה כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניף הבריות ואינו מוכיחן על מעשיהם הרעים שרואה בהם. וברש"י בסנהדרין [עה, א] כתב דאין מצוה להוכיח נכרי, דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב ולא גר תושב. וא"כ בגוי הנותן מתנה לישראל לא שייך לומר שונא מתנות יחיה.
והקשה על כך חתנו של הרב מטשעבין בעל הברכת שמעון, שהרב מטשעבין עצמו פירש מה שאמר אברהם אבינו 'וחיתה נפשי בגללך', ופירש רש"י יתנו לי מתנות, וקשה הלא בודאי אברהם אבינו היה שונא בצע ולא אוהב מתנות, אלא שהכוונה שאם לא יתנו לו מתנות, במה יוכיח שהוא שונא מתנות, אלא שאברהם אבינו נתכוון לומר שיתנו לו מתנות והוא יסרב לקבלן, ובזה וחיתה נפשי, משום שונא מתנות יחיה.
והסביר בעל הברכת שמעון שאף שמשמע שגם המונע קבלת מתנות מנכרי מקיים בזה 'שונא מתנות יחיה', היינו דוקא אצל אברהם אבינו שהיה הראשון לפרסם אלקות בעולם שכולם היה עכו"ם ובא לקרבם לאמונה ולהוכיחם, אצלו בודאי היה שייך הטעם שלא לקחת מהם מתנות בכדי שיוכל להוכיחם.
ולכאורה לפי הרמב"ם והספר חסידים והחתם סופר, אסור לקחת מתנות מנכרי, שהרי צריך להוכיחם כדי למנוע חרון אף בעולם, ואולי יש לומר שיש לחלק בין רבים ליחיד, שברבים יש מצוה למנעם כדי למנוע חרון אף, אבל ביחיד אין מצות תוכחה, ואין גם מצוה למונעו מלעשות עבירה, ולכן מותר לקחת ממנו מתנה.
ובספר מנחת פתים [או"ח סימן תצח] כתב שיתכן שבעכו"ם לא שייך שונא מתנות יחיה, משום דהקב"ה וויתר ממונם לישראל. ועיי"ש שהביא שבירושלמי בשבת [פ"א ה"ד] משמע שאחד מי"ח דבר שגזרו הוא שלא יקבלו מתנות מעכו"ם, אלא שבגמרא דילן משמע דמותר לקבל מתנה מעכו"ם שנאמר בביצה [כד, א] מעשה בנכרי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל ואמר מותרין הם, אלא שאין רצוני לקבל ממנו, ופירש"י משום שהיה שונאו, משמע דמותר לקבל מתנה מגוי, אלא שיתכן שהמתנה המוזכרת בירושלמי היינו שלא לקבל מהם צדקה, עיין שם.
אולם הרמב"ם [פי"ב מהלכות זכיה ומתנה הי"ז] כתב הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה, לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר 'ושונא מתנות יחיה'. מבואר בדבריו שלכן שונא מתנות יחיה, משום שהשונא מתנות אינו בוטח בנדיבים, כי אם בהשי"ת, ולפי סברא זו מסתבר שגם מגוי לא ראוי לקבל מתנה.
ואילו הגר"ח קניבסקי שליט"א השיב (דרך שיחה) שבגוי יש להקל לקחת מתנות, אף לפי הרמב"ם כיון שהרי הוא כבהמה, וכולם יודעים שאין על מי לבטוח, ואי אפשר לסמוך עליהם. [חשוקי חמד גיטין סא, א].
