עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

האם לנהוג חקי שכירות של הגוים

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 15.04.2021

שאלה:

לכב' הרב. יש לי דין ודברים עם מישהו יל איזה חוזה. הפרטים לא חשובים אך בחוזה כתוב שנוהגים כמו חק של קנדה והדין של תורה שונה האם אני חייב לנהוג עמו שכתב העו"ד?

תשובה:

יעוין בפסקי דין רבניים [פס"ד מ] גבי מעשה שהיה בזוג מבוגר שהחליטו לתרום ב' קומות מבניין השייך להם לצורך 'ישיבה קטנה לבחורים' וכך עשו עפ"י שטר קנין וכו'. והנה באו הילדים לאחר מות הוריהם והוציאו שטר מוקדם יותר לשטר המתנה הנ"ל וכתוב בו שהוריהם נתנו להם את אותם ב' קומות במתנה כבר מבעוד מועד, ועתה רוצים הילדים לבטל את המתנה לישיבה מכיון שלטענתם לא היייתה שום זכות להוריהם להקדיש את הב' קומות לישיבה כיון שכבר הכל שייך להם.
אכן, בית הדין בדק את שטר המתנה הנמצא ביד הילדים ומצא שרק האם חתומה על השטר, ומה גם שאין להם את השטר המקורי אלא רק העתק. בית הדין הנ"ל האריך בתשובה לדחות את טענת הילדים ואת השטר שהוציאו דאינו אמין וחשש מזוייף הוא.
ובדרך אגב דנו ביה"ד בתשובתם הרמה דאפילו נימא שהשטר מתנה היה אמת וכדברי הילדים, מ"מ הוכח מכמה מקומות שאין ממש בדבריהם. ולנידון דידן העתקתי רק מה ששייך לעניינינו:
זה לשון השטר שהציגו הילדים – "הואיל וההורים הסכימו להעביר את חלקם בבנין וכו'".
ומעתה ביה"ד כתב שיש לדון האם עפ"י חוקי המדינה ומנהג העולם כשכותבין שטר כזה בלשון 'להעביר' הוי שטר וחל הקנין. והאם זהו שטר טוב גם עפ"י דין תורה.
ושם בתשובה דחו הדיינים דאף מדין סיטומתא אין להתייחס ללשון השטר מכמה טעמים ע"ש.
וע' בשו"ת מהריט"ץ [החדשות סימן לב] נשאל אודות שטר צוואה שכתב אחד היהודים עפ"י חוקי הישמעאלים של אותה מדינה שהוה דר בה, ומנהגם היה שרק יורשי המצווה ובניו ובנותיו אחריו ייהנו מהנכסים שהשאיר המצווה ואינם רשאים למוכרם אלא לאכול פירות בלבד, ואם ח"ו יכלה זרעו אזי ילך הרכוש לעניי העיר ולא לשאר יורשים. ומנהגם סותר את ההלכה דידן הקובעת שאין המוריש יכול לעקור הירושה, וכעת שואלים כיצד יעשו עם שטר צוואה כזה.
לאחר דין ודברים כתב המהריט"ץ וז"ל: מכל מקום כיון שמנהג פשוט בקוסטנדינה לדון דיני ממונות על פי הערכאות, ומה גם בדיני ירושות ונחלות הם נוהגים על פי הערכאות, הרי כתב הריב"ש ז"ל כנדון דידן בזה [סי' נ"ב] וז"ל: מה שכתבתי שאחריך לאשה לאחר מיתת הבנות אינה כלום כיון שהראשון ראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק. זה היה אמת אם היה נעשה בין יהודים מקום שדנין דיניהם כדיני ישראל. אבל המצווה הזה היה דר במיורקא בחזקת נכרי וכן האשה באה ליירש בחזקת נכרית וכו', וגם ביהדותם היה להם לדון בדיני הגוים כי כן נהגו מעולם קהל מיורקא מרצונם וכו' עכ"ל. הרי כתב הריב"ש שגם ביהדותם היה להם לדון בדיני הגוים כי כן נהגו מעולם קהל מיורקא. משמע שכיון שנהגו מעולם לדון בדיני הגוים ראוי ללכת אחרי דיניהם ואין למחות בידם. וכו'.
וכן זכורני כי כל רבני קושטנדינא שהיו גאוני עולם לא יכלו למחות בידם ולבטל מנהגם. וכשהלך הרב כמוה"ר שמעון אלשיך זלה"ה שמעתי שרצה למחות בידם. וכן כשהלכתי אני הצעיר שנתים אחר הרב זלה"ה ג"כ תקעתי עצמי על הדבר הזה, וקצתם היו שומעים וקצתם היו מקשים ערפם כי מנהג אבותיהם בידיהם. ומה גם בענין נחלות לעולם נוהגים שהבנות נוטלות חלקם מהזכרים בדיני הגוים. ודייני ישראל מקהים שיניהם ואין יכולים למחות בידם. ומה גם בוואק"ף אוול"ד הוא מנהג קדום מזקני העיר לדון בדין זה בדיני האומות. הילכך אין למחות בידם אפילו היה שלא כהלכה. עכ"ל. אולם רוב ככל הפוסקים דחו דעה זו, יעוין בכנסת הגדולה הגהות הב"י [חו"מ סימן כו] שהביא פוסקים רבים החולקים על הריב"ש ודעימיה ע"ש.
לכן אפילו אם היה כתוב בשטר לשון "אתן" ג"כ יש מקום לפסול נוסח זה גם עפ"י החוק, דהנה החוק הוא, כשמקנה בלשון "אתן", הרי זה מחייב את המוכר ליתן לו את החפץ. אולם, כיום, עפ"י החוק, כל זמן שלא נערך רישום בטאבו, יכול בעל הקרקע למכור את הקרקע לאדם אחר אם הקונה השני פועל בתום לב, ולרשום בטאבו ע"ש השני. כיון, שלחוזה יש רק תוקף של התחייבות בין הצדדים, ואינו מהווה קנין עד לרישום בטאבו.
ויש לומר שההקנאה נעשית על דעת החוק, וא"כ כוונתו בלשון "אתן" שיתחייב כך, כיון שעפ"י חוקי המדינה מחויב ליתן את החפץ. ובזה, לפי"ד הנתיבות, כשמתחייב ליתן חפץ מסוים חל עליו החוב. ולפי"ד הקצות לא חל עליו החוב, כיון שלא קיבל עליו אחריות. ועיין ברמ"א בסי' רמ"ח ס"ג שכתב וז"ל: "ואם עשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות של גויים ובאו אח"כ לדון בדיני ישראל לא אמרינן דירושה אין לה הפסק". והנתיבות [שם בס"ק ג] כתב, וז"ל: ועיקר הטעם, דכיון שנהגו כן הוי כאילו פירש שנותן לשם מתנה ולא לשם ירושה. והיינו דאמרינן דכוונת האדם לפי מנהג המקום בזה לדון בדיני ערכאות. ועיין עוד בנתיבות [סימן סו' ס"ק ל"ד] שהוכיח, שכשישראל מתחייב לגוי, כיון דיודע שהגוי ילך לערכאות שלהם, הרי ברור דמתחייב לפי דיניהם. ואף בי"ד של ישראל ידונו בזה לפי דיניהם.
וא"כ נראה, שכאשר שני יהודים הלכו לעו"ד לעשות חוזה על פי חוקי המדינה, ברור שכוונתם על דעת חוקי המדינה. ואם ע"פ חוק הלשון "אתן" מחייב את המוכר ליתן ללוקח הרי זה מחייבו ליתן. אולם, אם לא הלכו לעו"ד לעשות חוזה, הרי ביהודים השומרים תומ"צ, שכל מעשיהם עפ"י דין תורה, לא שייך לומר שכוונתם בשטר ע"פ החוק.
אך אם אינם שומרים תומ"צ יש לדון בזה. ומדברי הרמ"א בסי' רמ"ח הנ"ל נראה, שכיון שנהגו עפ"י דיני ערכאות כוונתם עפ"י דיניהם. ועיין בתשובת החתם סופר והובא בפתחי תשובה [ס"ק ב] שכתב דטעם הרמ"א הוא, שבני אדם שאינם רגילים ללשון תורה, כשאומרים שנותנים לבניהם בלשון מתנה, אין זה לשון ירושה. ודווקא כשיודע לשון תורה אמרינן דכוונתו בלשון מתנה לירושה, וירושה אין לה הפסק. וא"כ אין זה שייך לנידונינו, דדווקא כשאמר לשון מתנה לא מפרשים כוונתו לירושה אם אינו יודע לשון תורה. אבל כשעושה שטר, י"ל דלא אמרינן דכוונתו ע"פ דיני עכו"ם. וצ"ע.
והקצוה"ח [ס"ק ג] ציין לתשובת תשב"ץ [ח"א סי' ס"א] שחולק על הריב"ש הנ"ל, דח"ו להפקיע זכותו ולאבד זכות ישראל. וכן פסק המהרי"ט חו"מ סי' ו'. ולכאורה, נראה מדבריהם, שגם ישראלים שנוהגים בכל דיניהם כגויים לא אמרינן שנתכוונו לדונם כדיני עכו"ם.
ובעניינינו, כשהמדובר בצדדים שומרי תומ"צ. א"כ אפילו אם עפ"י חוק, שטר שנכתב בלשון "הסכמה" הינו שטר טוב, כיון שהצדדים לא הלכו לעו"ד לעשות את החוזה, לא אמרינן שכוונתם על דעת החוק