יש פוסקים הסוברים שמותר למכור לאדם חמץ גם בלי ידיעתו, מדין "זכין לאדם שלא בפניו", כן ראיתי להגאון בעל השדי חמד במערכת חמץ ומצה [סימן ט אות ב בעמוד 367] דכתב שהרבנים בעירו היו מוכרים את החמץ גם לבני הכפרים שלא יכלו להגיע אליהם בזמן למכור את החמץ כדי לזכות אותם וסיים דמנהג פשוט הוא.
וע' בשו"ע רמ"ג סעיף א: המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר, כיון שהחזיק הזוכה בנכסים או בקרקע, או שהגיע השטר לידו, זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונה, אם רוצה מקבל ואם אינו רוצה אינו מקבל. הגה: ראובן שנדר מתנה (ג) לשלוחו של שמעון, יכול שמעון להוציאה מראובן, דשלוחו כמותו (הגהות מרדכי דקידושין).
ולומדין שזכין לאדם שלא בפניו מגמ' קידושין [מב, א] אמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו, שנאמר "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ" [במדבר פל"ד פי"ח], שיהא נוחל וחולק אותה במקומכם, והרי בין נוחלי הארץ היו גם קטנים שאינם בני שליחות, והרי זה כשלא בפניו, אלא מכיון שנחלת הארץ זכות היא להם היתה חלוקתם חלוקה. ואף על פי שחלוקת הארץ לפעמים חובה היא, שיש שרוצה בהר ואינו רוצה בבקעה ויש שרוצה בבקעה ואינו רוצה בהר, מכל מקום בקטנים אפילו חובה הבאה מחמת זכות רשאים בית דין לעשות להם. [ואע"פ שלימוד זה נדחה בגמ', יעוין ברמב"ן (ב"מ עא, ב) וברשב"א (שם) בדעת רש"י בקדושין (שם ד"ה אלא) שאף לפי המסקנא יש ללמוד מכאן שזכין לאדם שלא בפניו, ועייין פנ"י (שם בד"ה אלא כדרבה)].
וכן אמרו [בגמ' שם] מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שבית דין מעמידים להם אפוטרופוס אפילו לחוב על מנת לזכות, תלמוד לומר ונשיא אחד וגו', וחלוקה זו מדין זכות היא, שזכין לקטנים שלא בפניהם, והוא הדין לגדולים יש ללמוד מכאן שבמקום שזכות הוא לאדם זכין לו שלא בפניו. ויש מהראשונים שכתבו שהלימוד אסמכתא הוא, ששם היה על פי נביא ואורים ותומים, ועוד שהארץ כבר היתה שלהם וחלוקתם אינה אלא גילוי מילתא בעלמא.
ובגדר דין זכייה נחלקו ראשונים: רש"י [גיטין ט, ב ד"ה יחזור], תוס' [פסחים צא, ב ד"ה איש זוכה], תוס' רי"ד [גיטין שם], ר"ן [נדרים לו, ב], רא"ש [גיטין פ"א סי' יג], סוברים שזכייה היא מטעם שליחות, שכיון שהדבר זכות הוא לו אנו עדים ("אנן סהדי") שנוח לו שיהיה חברו שלוחו ונחשב כאילו עשהו שליח לזכות עבורו, שהרי אמרו בתורם משלו על של חברו שאין צריך דעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואם לא היה נחשב כשלוחו לא היה יכול לתרום עבורו, שהרי בתרומה כתוב שליחות. [יעוין בתוס' בנדרים לו, ב ד"ה מי אמרינן דמכאן לומדים דזכייה מדין שליחות].
ויש מן האחרונים [קצוה"ח סימן קה ס"ק א] שכתב שאפילו לדעת הסוברים שזכייה היא מטעם שליחות, אינה משום שאנו עדים שעשהו שליח, אלא גזירת הכתוב הוא שיכול לזכות לאחר.
ואילו הרמב"ן [קדושין כג, ב], הרשב"א [שם מב, א], והריטב"א [קדושין שם] סוברים שזכייה אינה מטעם שליחות, שהרי למדו שזכין לאדם שלא בפניו מחלוקת הארץ שהיו שם קטנים שאינם בני שליחות והחלוקה היתה מטעם זכייה, ועוד שהרי הוצרכו לימוד מיוחד לדין שליחות ולא למדוהו מדין זכייה.
בדעת הסוברים שאינה מטעם שליחות, יש מהאחרונים שכתבו שהיא מטעם יד [קצוה"ח שם]. ויש שהסבירו שלדברי הכל זכייה היא מדין שליחות, אלא שלהסוברים זכייה מטעם שליחות גילתה התורה בלימוד של ונשיא אחד שכשזוכה עבורו הוא כאילו עשהו לשליח, ונכללת זכייה זו בפרשה של שליחות שלמדוה מתרומה וקדשים גיטין וקידושין. (נפק"מ לקטנה שיש לה יד ואין לה שליחות, וכן לגבי עבד אפילו כנעני שיש לו דין שליחות ואינו יכול לזכות לאחרים כיון שידו כיד רבו, יעוין בחו"מ קפח').
נמצאו ג' דעות בדין זכין:
א. מדין יד – [קצוה"ח שם בשם הראשונים].
ב. מדין שליחות – גזירת הכתוב [הובא בקצוה"ח שם].
ג. מדין שליחות – אנן סהדי שמינהו שליח [תוס' רא"ש ועוד].
ובשו"ת הראשון לציון [ח"א סוף סימן מד' עמ' קס] שכך כותבים בשטר המכירה של הרבנות הראשית לרווחא דמילתא, ובילקו"י [פסח כרך ב' עמ' שטו'] כתב שסומכים על סברא זו דוקא באופן שעשו ביטול. ולכן מי ששכח למכור את חמצו, יכול בדיעבד לסמוך על המכירה של הרבנות, ויש חולקים על דין זה, באומרם דלא שייך למכור חמץ של אחר מדין זכין בפרט אם בעל החמץ אינו רוצה בכך או שלא מעניין אותו כלל, ואפילו אם רצה למכור רק ששכח לעשות כן, אכתי במכירה צריך גמירות דעת של בעלי החמץ וידיעתם וליכא. מיהו, יש לציין שאם מוכרים חמץ של אדם שבעצמו ממשיך למכור בחנותו חמץ או שאוכל חמץ בפסח מה שייך כאן 'זכין', הלא כל המכירה אינה כלום עבורו ופשוט. (ואע"ג שיש מקום לומר דסו"ס בעולם האמת הלה יודה שמכרו לו את החמץ, מ"מ יש לעיין אם בכה"ג אומרים זכין לאדם לעלמא דאתי, ועוד שמכירה זו אינה מכירה כלל וגרע מסתם הערמה, ואע"ג שהיה מקום לומר שהמכירה חלה, ומה שהלה משתמש בחמץ בפסח הרי זה כמי שמשתמש בחמצו של הגוי, סברא זו קשה ורחוקה מהאמת, ולא שייך לומר כן), אלא צריך לומר שלא דברו אלא על אנשים ששכחו למכור או שלא יודעים שיש דין כזה, אך הם בעצמם מקפידים שלא לאכול חמץ בפסח, אלא שרק מצניעים את החמץ בביתם ללא כל מכירה, וישנם עמי ארצות כאלה בעולם. ופשוט שרק באנשים כאלו שייך הסברא שיהיה מותר להם ליהנות מאותו חמץ אחר הפסח מדין זכין. ושו"ר שכן העלה בספר אמרי אליהו [להגאון ר' אליהו מלכא שליט"א בסימן צא]. ע"ש.
