איתא בשבת (יח:) האי קדירה חייתא שרי לאנוחה ע"ש עם חשיכה תנורא. מאי טעמא, כיון דלא חזא לאורתא, אסוחי אסח דעתיה מיניה, ולא אתי לחתויי בגחלים. ובשיל שפיר דמי. בשיל ולא בשיל, אסיר. ואי שדא ביה גרמא חייא, שפיר דמי. פרש"י (שם ד"ה שדא ביה) דלאו אדעתיה למיכליה לאורתא. וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' שבת ה"ח) וז"ל, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו, ואינו בא לחתות בגחלים, ע"ש. וכן פירשו כל הראשונים. וז"ל הרמב"ם (פ"ג מהל' שבת ה"ח) תבשיל חי שלא בשל כלל או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מותר לשהותו על גבי האש בין בכירה בין בכופח בין בתנור. וכן תבשיל שבשל ולא בשל כל צרכו, או בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אם השליך לתוכו 'אבר חי' סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי, ומותר לשהותו על האש אע"פ שלא גרף ולא כיסה מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות, עכ"ל. ונראה מדבריו דמה דאיתא בגמ' 'גרמא' היינו חתיכת בשר או עוף שאי אפשר שיתבשל במשך הלילה, וממילא מסיח דעתו. משא"כ ירק וכדו', שמתבשלים מהר, לא מהני. וכ"כ לדקדק מדבריו הכס"מ (שם), והט"ז (סי' רנג ס"ק ב) ועוד. אלא שהרמב"ם בפירוש המשניות (ריש פ"ג) כתב וז"ל, וכשתתבשל בשיל ולא בשיל, ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר להשהותו על גבי גחלים, מפני שהוא מסיח דעתו, עכ"ל. הרי מבואר דמהני ירק, וסותר עצמו למש"כ ביד החזקה. ויש לתמוה על דבריו בפירוש המשניות דהרי בגמ' מבואר דכל ההיתר הוא 'משום דלא חזי לאורתא' ובירק הא חזי לאורתא, וא"כ איך מהני להשים ירק כדי שיסיח דעתו. ועוד דאם איתא דה"ה לירק, הוי ליה לגמ' לאשמועינן חידוש טפי דירק מהני, וכ"ש חתיכת בשר. ולשון הגמ' 'גרמא' משמע דווקא בשר ולא מידי אחרינא. ושמא יש ליישב דבגמ' איתא 'גרמא' משום דכך היה הדרך לזרוק חתיכת בשר ודיבר בהווה, וי"ל. ואמנם הב"י בסי' רנג (ד"ה ואם נתן) ובכס"מ (שם) כתב ליישב ד' הרמב"ם בפירוש המשניות דכיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנה, מידכר ולא אתי לחתויי. דומיא דשרי להשהות על גבי כירה קטומה וסגי ליה בקטימה כל שהוא משום דכיון דעביד ביה היכרא, מידכר ליה ולא אתי לחתויי, עכ"ד. ונראה דכוונתו למש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' שבת ה"ד) וז"ל, כיצד, תבשיל שבשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק ויפה לו, אין משהין אותו על האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזירה שמא יחתה בגחלים וכו'. לפיכך אם גרף האש או שכיסה אש הכירה באפר או בנעורת וכו', שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש, עכ"ל. והרמ"ך (הובא בכס"מ שם) הקשה היאך הסיח דעתו, הרי בדעתו לאכלה בלילה, מי לא עסקינן דאין לו תבשיל אחר אלא זה. והטעם הנכון משום דעביד היכר דגרף או קטם, לא אתי לחתויי וכן פירשו רבותי, ע"כ ע"ש. והכס"מ כתב (שם) וי"ל לדעת רבינו דקים להו שכל שגרף הוא מסיח דעתו, ע"ש. שו"ר בפקדות אלעזר (טובו, סי' רנג) שכתב דמשם ראייתו של מרן והיינו כמו התם דכתב מרן דקי"ל לרבנן דכל שנתן חתיכה חיה מסיח דעתו ולא יבוא לחתות, וע"ע שם מש"כ בזה. ואם כנים דברינו, קשה ישובו של הב"י, חדא דלא דמי דהכא גלי לן הש"ס דהטעם הוא משום דלא חזי לאורתא, משא"כ התם. ועוד, הרי לשון הגמ' 'דלא חזי לאורתא', לא יהגה מזור לתירוצו, שהרי התבשיל כן יהיה ראוי. דבשלמא אם לשון הגמ' היה דאסוחי מסח דעתיה אתי שפיר, אבל 'לא חזי לאורתא' פירושו של דבר דבעינן שהתבשיל לא יהיה ראוי ללילה. ונראה ליישב בס"ד שני השאלות בבאור פשט חדש בד' הגמ', דלא חזי לאורתא פירושו הוא כלפי הגברא ולא כלפי החפצא, דהיינו דע"י שזורק הירק מסיח דעתו מהתבשיל וממילא הוא מסיח דעתו ולא קאי התבשיל. כנ"ל מוכרח להסביר הגמ' אליבא דהב"י. ויש לזה סימוכין מד' רש"י דלעיל דפירש בד' הגמ' דלא חזי לאורתא, דלאו אדעתיה למיכליה בלילה ובכוונה שינה מלשון הגמ' דלא חזי, לומר, דאינו קאי על התבשיל דלעולם אפשר דהתבשיל יהא ראוי בלילה, אלא קאי על האדם ומכיון שזרק החתיכה, מגלה בכך שבדעתו לא לאכלה בלילה, ושרי. ובספר הקובץ (הו"ד בספר הליקוטים שבהוצאת רמב"ם פרנקל) כתב ליישב שהרמב"ם מיירי בפירוש המשניות במיני ירק שצריכין בישול רב, ע"ש. ולפי דבריו אתי שפיר לשון הגמ' 'דלא חזי לאורתא'. וכ"כ במעשה רקח. ובשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' רנו) כתב ליישב ד' הרמב"ם דדייק לישנא דש"ס דנקט 'גרמא' ולא נקט 'בשרא חייא' ש"מ דבהיכר כל דהוא סגי והיינו מפני דפירוש 'גרמא' היינו עצם ממש שכן הוא תרגום כל עצם שבמקרא, ומה תועלת בבישולו דהא לא קאים לאכילה וא"צ בישול, אלא מוכרח לומר משום היכר הוא דלידכר ומסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי, ולכך נקט בפ' המשנה בשר או ירק, ע"ד לא זו אף זו וכו'. ולא כן בחיבור נקט לשון 'אבר' והוא סתום ובפ' המשנה ביאר הכוונה בו, ע"כ ע"ש. ודבריו קשים דלפי שיטתו מהני עצם אף שאינה ראויה לאכילה, וא"כ איך מסיח דעתו דבשלמא לד' הב"י מיירי בירק דסו"ס לא מתבשל מיד ומעשה הזריקה מוכיח שאינו חפץ בתבשיל לכך מהני, אבל דבר שאינו ראוי כלל לאכילה, קשה לומר דיועיל להסיח דעתו. ועוד דא"כ הוה ליה לרמב"ם לאשמועינן חידוש טפי דגם מה שלא ראוי לאכילה כלל מהני לזרוק לתבשיל כדי שיסיח דעתו. וכ"מ מלשון רש"י והראשונים דלאו דעתיה 'למיכליה' משמע דבעינן שתהא ראויה לאכילה. ומה שהביא דלשון 'גרמא' הכוונה 'עצם', הנה אף שבאמת מצינו כן בכמה מקומות עי' בברכות (לב:) אשתא דגרמי, וע"ש ברש"י. ועוד שם (ה:) דין גרמא דעשיראה ביר. ופרש"י (ד"ה דעשיראה וכו') זה 'עצם' של בן עשירי שמת לו. ושם (ד"ה ביה) כתב, וצר 'עצם' פחות מכשעורה. ועי' בשטמ"ק שם דכתב דמיירי בשן. וכן פירש בגליון בשם הערוך. וע"ע בביצה (יא.) תברא גרמי. מ"מ נראה דהכא הכוונה עצם שיש עמה בשר וכדמוכח מלשון רש"י, וכ"נ פשוט. ויש לחזק דברינו מד' המעשה רקח על הרמב"ם שכתב דד' הרמב"ם מוכרחים מהש"ס דמיירי בבשר מדאיתא בגמ' 'גרמא' וגרמא היינו אבר, ע"ש. וקשה, הרי גרמא לא מוכרח שיהיה בשר אלא פירושו עצם כדכתבינא לעיל להוכיח כן מהש"ס ומד' רש"י, וצריך לומר דהמעשה רוקח הבין דהכוונה היא עצם עם בשר, ומוכרח הוא כאמור לעיל דאל"כ היאך יהיה היסח הדעת, ודו"ק. ומרן בש"ע (סי' רנג ס"א) כתב, ואם נתן בה 'חתיכה חיה' מותר כאילו היתה כולה חיה דע"י כך מסיח דעתו ממנה, ע"כ. ומרן שינה מלשון הרמב"ם שכתב 'אבר', וידוע שחיבור הש"ע מיוסד בעיקר בדרך כלל ע"פ דעת הרמב"ם ז"ל, ופעמים רבות מעתיק לשון הרמב"ם וכמש"כ הכנסת הגדולה (אור"ח סי' תצה) ובשדי חמד (כללי הפוסקים סי' יג אות ג) ובשלחן גבוה (יו"ד סי' רפט סק"ח) ועוד (עי' בעין יצחק ח"ג עמ' שסג והלאה). ולכאורה יש לדקדק מדבריו דס"ל דכל חתיכה שרי ואפי' ירק. מה עוד שבב"י הביא את הרמב"ם לבסוף בפירוש המשניות בלשון 'אבל'. ועוד דאם לא ס"ל כוותיה ובפרט שביד החזקה נראה דחזר בו, מדוע הביאו מרן בב"י והסביר את דבריו, הרי לית הלכתא כוותיה בפירוש המשניות. ואמנם יד הדוחה לומר דהב"י העתיק לשונו של הטור שכתב חתיכה חיה 'שאינה יכולה להתבשל כל הלילה' ובב"י הסביר דהיינו בשר, וא"כ מש"כ הכא חתיכה חיה היינו בשר, אלא שיש לדחות שמרן השמיט את המילים 'שאינה יכולה להתבשל' וכו', ומשמע דלא ס"ל כהטור בהכי, וי"ל. ועי' במ"ב (שם ס"ק ט) שכתב דמש"כ מרן 'חתיכה' היינו בשר, ע"ש.
