השאלה מאד מעניינת ונוגע הנה לפניך הכללים בתקוה שלא יצא תקלה מתחת ידינו ושיעזור לך במלאכתך הקדושה, ישר כחך וירבה כמוך בישראל. מובא בב"ק [קיט,א] גבאי צדקה לוקחין מהן, כלומר מן הנשים דבר מועט אבל לא דבר מרובה. רבינא [גבאי צדקה היה] איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה [נתנו לרבינא] כבלי ושירי כלומר שרשראות וצמידי זהב, קביל מינייהו. אמר ליה רבה תוספאה והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה אמר הני לבני מחוזא דבר מועט. ע"כ.
וברשב"א כתב דמהא שמעינן דבכל מקום ומקום נוטלין מן הנשים מה שהן מורגלות ליתן, שהבעלים מוותרין ונותנין רשות ואין מקפידין עם נשיהן. וכ"כ הרמב"ם [הלכות מתנות עניים פ"ז ה"יב] שגבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים, וכמה הוא מועט שלהן הכל לפי עושר הבעלים ועניותן. והוסיף הרדב"ז דאם אינו מכיר את הבעלים לא יקח מהם אלא דבר מועט, דספק גזל אסור. והא דמקבלים מהם דבר מועט היינו מן הסתם, אבל אם הבעל מקפיד אין לוקחין מהם אפילו דבר מועט. ובטור כתב בשם אביו הרא"ש בתשובה [בד"א בסתמא] דאמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד על דבר מועט כזה, אבל אם הבעל מוחה פשיטא שאין לה ליתן בלא רשותו והמקבל ממנה ה"ז גזל.
בשו"ת חלקת יעקב [יורה דעה סימן קמ] נשאל על אותם נשים "העשירות" מהעיר ניו יורק שהולכות לכל מיני כנסים והבעלים יודעים מזה ותורמות שם בעין יפה אם תרומתן תרומה? והעלה מכל הנ"ל דכמו שרבינא קיבל צדקה מרובה מהני נשי דבני מחוזא ה"ה לנשים עשירות בימנו שמותר לקבל מהם צדקה מרובה, ואף דמבואר בהרדב"ז להרמב"ם [שם] דאם אינו מכיר את הבעלים, לא יקח מהם אלא דבר מועט דספק גזל אסור, רק דבר מועט מותר בסתמא, וכשמקפיד הבעל אף מועט אסור – מסברא, הני נשי דהעיר ניו יורק לא פחותי בעשרותם מהני נשי דמחוזא בשעתם, ובפרט כהמנהג, כשהנשים הולכות ל"מיטינג" [כנסים בלע"ז] הוא ע"י מכתבי הזמנה, וכנהוג, ובעליהן יודעים מזה, ומהיכי תיתי לן לחוש שהבעלים מקפידין על נדבות נשיהן. ועוד הביא ראיה לדבריו ממה שהעלה בספר "נחלת שבעה" [סימן י"ז ס"ק ז'] שמביא תשו' מהר"ם בר ברוך בדפוס ישן סימן קכ"ח [נרמז במהרש"ם שם] וז"ל: ונ"ל אם משביעין את האלמנה שלא בזבזה יותר מן הראוי, אם נתנה צדקה לפי עשרה בלא ידיעת הבעל, זה הוי בכלל הראוי לאשה ויכולה לשבע ע"ז, מפני שמשיא שם רעה בשכנותיה כבמשנה פרק המדיר עכ"ל, הרי דיש רשות ליתן צדקה לפי ערכה בכדי שלא תהיה לה ש"ר בשכנותיה, אם כן בני"ד למה לן להחזיק איסור דהבעל מקפיד, כיון שידוע לו מסתמא שהיא הולכת ל"מיטינג", וידוע לו מסתמא שתנדב בשם מהנאות לפי כבודה.
ובספר "ים של שלמה" על בבא קמא [פ"י סימן נט] כתב בשם הראב"ן בספרו "צפנת פענח", שהאידנא נשים אפוטרופסים של בעליהן, לוקחין מהן כל דבר. וכן מקבלין מהן צדקה, אפילו דבר מרובה. ומ"מ נראה, דוקא הכל לפי הבעל והאשה. דלפעמים עיקר השתדלותם בתוך הבית, ואינה אפוטרופוס על דבר מרובה. ואף אם היא אפוטרופוס. ומ"מ אין הבעל מרשה לה, אלא כדי להוציא לצורך הבית. או אפילו קצת לקנות או למכור, כדי להרויח. אבל ליתן צדקה צריכה רשות בעלה. אם לא שהיא אשת חיל, ומחייה את בעלה, דאז אפילו סך מרובה מסתמא מרשה לה בעלה. וניחא ליה, שאם ימחה תפסיק מלישא וליתן. והעלה שסוף דבר הכל לפי הענין והסיבה. ומ"מ בשו"ת נודע ביהודה [מהדורה קמא – יורה דעה סימן עב] העלה שאם אמרה שנתנה צדקה זו ברשות בעלה נאמנת ואין אדם חוטא ולא לו.
העולה מכל הנ"ל – שאין גבאי צדקה רשאים ליטול צדקה מן הנשים אלא סכום מועט ולא דבר מרובה והכל לפי עושרן ועניותן, אלא א"כ מכירים את הבעלים שמתירים לנשותיהן לתרום בעין יפה או שאומרת שנותנת ברשות בעלה דנאמנת על כך. ואם ידוע שהבעלים מקפידים לא יטלו אפילו דבר מועט. ואותם נשים שהולכות ברשות בעליהן לכנסים שמתרימים שם מותר לגבות מהן אפילו בעין יפה כיון שיודע הבעל ועל דעת כן שלחה.
זאת ועוד יש להציע לפני המתרימים שבאופנים הבאים יוכלו לגבות צדקה מן הנשים:
א. אשה הנושאת ונותנת בבית.
ב. אם אמרה איני ניזונת.
ג. אם יש לאשה חשבון בנק של עצמה או שאר נכסים שהכניסה מבית אביה וכדומה.
ד. אם האשה עובדת ובעלה לא והיא זו שמפרנסת את הבית.
ה. קיבלה מתנה על מנת שאין לבעלה זכות בהם.
