כל הגוזל את חבירו, אפילו שוה פרוטה, כאילו נוטל נפשו.
שאל הגר"א פרץ שליט"א וכי מה בא ללמדנו מרן השו"ע, דברי מוסר! אלא שהלכה זו קשורה להלכה הבאה, שהיה לנו לשאול מה חידוש שמותר לגזול את חבירו בשעה שנמצא בסכנת מות, פשיטא שמותר, הלא כל התורה נדחית מפני פיקוח נפש חוץ מג' דברים, אלא הוה אמינא כיון שהגוזל את חבירו כאילו נוטל את נפשו א"כ אפילו במקום סכנה אסור דמאי חזית דדמא דידך סומקא טפי, קמ"ל.
אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם (וע"ל סי' ש"פ ס"ג).
בשו"ע הרב [הלכות גזילה ס"ב] נקט שדוקא מפני פיקוח נפש הותר הגזל על תנאי שישלם, אבל במקום רפואת חולי או כל דבר אחר מייסורי הגוף שאין בהם סכנה אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו.
אמנם ברמ"א [סימן שח' ס"ז] מובא שמותר ליטול ממון חבירו בכדי להציל את ממונו מן ההפסד דתנאי בית דין הוא. ובספר פתחי חושן [פ"א הערה כב] הביא דבריהם והעלה דבממון עכו"ם אפשר להקל כדברי הרמ"א.
מיהו בספר חשוקי חמד [בב"ק פ"א, ב] שאל אודות ראובן שהוביל פרחים מהמשתלה שלו לעיר רחוקה. והנה במשאית שלו אירעה תקלה, אחד הגלגלים ניקב, אם הוא לא ימצא לזה מיד פתרון, הפרחים כולם יתקלקלו, כי ביום שישי כולם קונים פרחים לכבוד השבת. והנה ראובן לא מוצא פתרון ביום שישי, למנוע את ההפסד הגדול, של אלפי שקלים שילכו לטמיון, ולא ניתן להשאיר אותם ליום א'. והעצה היחידה שהוא רואה לפניו היא, להוריד גלגל מרכב החונה בשולי הכביש, היא מכונית ריקה שלא מובילה שום דבר אבד. ולכן רוצה ראובן להוריד ממנה גלגל, ולשלם את מלא המחיר לבעליה, זאת כדי להציל את הפרחים שלו, בשעה שלחברו לא יהיה שום נזק. האם הדבר מותר?
ותירץ הגר"י זילברשטיין שליט"א דנאמר במסכת ב"ק [פא ע"ב] שתנאי בי"ד הוא, שיהא זה יורד לתוך שדה חברו וקוצץ שוכו של חברו… ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חברו. ויעו"ש בתוס' [ד"ה ונוטל] דה"ה כשבא בעל הדבש לשפוך את היין כדי להציל דובשנו, ואין בעל היין יכול לעכב. אלא שנוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חברו. ואולי ה"ה גם בעניננו, שמותר לבעל המשאית לפרק את גלגל חברו, ולהרכיבו על המשאית שלו, כדי להציל את פרחיו וישלם לו מיד, את מחיר הגלגל.
אך יתכן דרק מה שנאמר בגמרא להדיא, הותר, אבל לא בדברים אחרים, שהם לא כל כך שכיחים, כי אחרת תשרור אנדרלמוסיה בעולם, שכל אחד יטול מחברו, ויאמר שבא להציל את שלו. ובפרט ברכב, שיתכן דחברו צריך את הרכב שלו לצורך נסיעה דחופה, שיש בה גם הפסד ממון, ולכן אין להוסיף על מה שנאמר בברייתא דתיקן יהושע בן נון. והם קציצת סוכו, ושפיכת יינו להציל דובשנו, ומפרק עציו וטוען פשתנו של חבירו.
אולם מצאנו בתרומת הדשן [סימן שטז הובא ברמ"א חו"מ סימן שח ס"ז] שאם לקחו לחמור חבירו להציל את שלו ורוצה ליתן לבעל החמור את הפסדו לא הוי גזלן, דתנאי בי"ד הוא. הרי שהתנאי נאמר בכל המקרים. וכן יעוין ביש"ש [פרק י סימן כט] שכתב שלפי השיטות שפסקו שאיתא לתקנה זו, יעו"ש ביש"ש [שם] וברמ"א [סימן רעד] ובסמ"ע [סימן שח ס"ק יד] הרי שאם הלך ראובן לביתו של שמעון, ולקח הסוס לרכוב עליו מהר, עבור חוב אחד. שאם לא ירכוב עתה עבורו יהא בודאי נפסד. והחוב הוא בערך מאה ליטרין. ושום סוס אחר לא נמצא לו. ושמעון צריך את הסוס עבור עסק אחר שיש לו עם גוי אחד. ואם לא ילך היום, יהא הכל נפסד בודאי. אם הוא עסק קטן יותר, וראובן התחייב לשלם על כך, מותר לו לקחת את הסוס, יעו"ש. הרי שתקנה זו נאמרה בכל המקרים. ואם כן אולי ה"ה בעניננו, מותר לו לקחת את הגלגל של הרכב של חבירו. [אמנם מה שהביא הגר"י שליט"א תשובת תרומת הדשן אינה כפי הגירסא הנמצאת בידנו, דשם מובא שהסוס הנ"ל היה עומד להשכרה אלא שאשתו של בעל הסוס טענה שבעלה צריך את הסוס לעסק אחר ואינו יכול להשכירו באותו היום, וא"כ קשה ללמוד מתשובה זו לסתם רכב החונה על אם הדרך שאינו עומד להשכרה].
ומ"מ סיים הרב שיתכן שבנידוננו הדין שונה, מכיון שלפעמים אדם זקוק לרכבו לצורך דחוף, ולפעמים שיש בו אפילו צורך של פיקוח נפש, וכשאדם רואה רכב חונה, הוא לא יכול לדעת אם יש לבעל הרכב צורך דחוף או לא. וכל הדין הנ"ל נאמר כשיש ידיעה ברורה שאין הפסד לשני, ועכ"פ אם יש הפסד שיוכל לשלם עבורו. אבל כשיש ספק בכך, ברור שהדבר אסור.
לכן מותר לגזול את החברך להצילו ולהגן עליו מפני תאותיו בלבד שיחזרו לו אח"כ ואם לא חייב.
