ישראל שהמיר, יורש את קרוביו הישראלים כשהיה. ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש, שלא לחזק ידי הרשעים, הרשות בידם. ואם יש להן בנים בישראל, תנתן ירושת אביהם המומר להם. הגה: (ואפילו נתן המומר הנכסים לאחרים אין במתנתו כלום, דמיד נפלו נכסים קמי יורשיו ואין לו כח בהן. וי"א שמניחין הירושה בבית דין, ואם יחזור בתשובה נותנין לו (הכל בטור בשם הרא"ש). וישראל יורש קרובו המומר לעבודת כוכבים, (טור ס"ד בשם הרא"ש) אפילו הפקיד הממון ביד ישראלים אחרים, ואפילו היו לו בנים, כשהיה עובד כוכבים. אבל אם הנפקדים שלחו יד בממון הפקדון בחיי המומר, או שבקש הממון ולא רצו ליתנו לו, ויש להן עדים על זה, זכו במה שבידן ואין יורשיו יכולין להוציא מיד הנפקד, הן בחיי המומר הן לאחר מותו, דכל המוחזק בנכסיו יכול לזכות בהן כל זמן שהוא חי (מרדכי פ"ק דקידושין בשם רש"י). ישראל מומר שמתה לו אמו ויש לו קרובים מן האב, אם המומר גדול שראוי לקנסו בירושתו, גם יורשיו אינן יורשין, ונשארה הירושה לשאר יורשי האם. אם המומר קטן שאינו ראוי לקנוס, יורשיו, יורשין אמו. ובעל יורש במקום אשתו המומרת, אף על פי שמת אביה לאחר שהמירה לעובדת כוכבים, ומתה אחר כך, הבעל יורש, מאחר דידו כידה, אין שייך קנס (מרדכי הנ"ל ות"ה סימן שמ"ט).
מובא בגמ' בבא קמא [קיט, א] ממון מסור רב הונא ורב יהודה, חד אמר מותר לאבדו ביד, וחד אמר אסור לאבדו ביד. מ"ד מותר לאבדו ביד, לא יהא ממונו חמור מגופו, ומ"ד אסור לאבדו, דלמא הוה ליה זרעא מעליא, וכתיב [איוב כ"ז י"ז] "יכין רשע וצדיק ילבש". וכן פסק השו"ע [בסימן שפח סעיף יג] שאסור לאבד ממונו של מוסר אף על פי שמותר לאבד גופו, שהרי ממונו ראוי ליורשיו.
והרמ"א הביא דברי המרדכי ביש אומרים דמותר ליטול ממונו לעצמו מק"ו הנ"ל, דאינו אסור אלא לאבדו. ובפת"ש [שם ס"ק ו] הביא תשובת החתם סופר [חו"מ סימן קנ"ד] שכתב שדברי רבינו ברוך שבמרדכי שהביא הרמ"א ק"ו מעליא הוא, השתא גופו, ממונו לא כ"ש, ורק משום דכתיב "וצדיק ילבש", והא לא כתיב בקרא איזה צדיק ילבש, והרי זה המעכב הוא הצדיק הראשון, ולמה יוציאנו מידו לתתו לצדיק אחר אפילו כבר ה"ל בנין דמעלי. וכו'. ע"ש.
והנה הרמ"א בסימן דידן הביא את המרדכי בשם רש"י דאם המומר הפקיד את כספו ביד ישראלים אחרים, והנפקדים שלחו יד בממון הפקדון בחיי המומר, או שבקש הממון ולא רצו ליתנו לו, ויש להן עדים על זה, זכו במה שבידן ואין יורשיו יכולין להוציא מיד הנפקד, הן בחיי המומר הן לאחר מותו, דכל המוחזק בנכסיו יכול לזכות בהן כל זמן שהוא חי.
ומיהו, הש"ך [ס"ק ב] הביא שהקשה חתנו הנבון הר"ר מאנש על דברי הרמ"א דכאן שכתב בפשיטות שמותר לאבד ממונו של מסור בידים, והרי רש"י שפסק כן אזיל לשיטתיה דס"ל דגבי מסור מותר לאבי ממונו בידים, אבל רוב ראשונים פסקו דממון מסור אסור לאבדו ביד, וכמ"ש הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם וכן נפסק בשו"ע בסימן שפח' [שם] וכן דעת המהרש"ל.
ואילו בנתה"מ [ס"ק א] התקשה בדברי הש"ך הנ"ל באומרו דמאי קשיא ליה, הלא הרמ"א בסימן שפח' כתב להדיא שדוקא לאבד ממונו של מסור אסור, אבל ליטלו לעצמו שרי, ולכן כתב כאן שהנפקד יכול לעכב הממון לעצמו.
ברם, הגרעק"א הביא בשם המשנה למלך [הלכות מלוה פ"ה ה"ב] שמחלק בין מסור למומר לע"ז, ודוקא במסור נחלקו, משא"כ במומר לע"ז שהוא בכלל מורידין ואין מעלין, לכו"ע מותר לאבד ממונו, משא"כ במסור שנחלקו. ע"ש. ובחת"ס [שם] כתב שבזמנו של רש"י אף מומר היה דינו כשל מוסר, משא"כ בזה"ז שהמלכות לא תתיר למומר לחזור ליהדותו, אין לדמותו למסור, ולכן פסק הרמ"א שממונו מותר. ע"ש.למעשה לכן עדיף לא לאבדם בידים אבל לא חייב בהשבת אבידה
הפקיד אצל חבירו שטר חוב והמפקיד המיר דתו ומת
הפת"ש [ס"ק א] הביא דבשו"ת חת"ס נשאל ע"י חותנו הגאון רע"ק איגר זצ"ל גבי ראובן שהפקיד אצל שמעון שט"ח על לוי, וראובן המיר דתו לעבודת כוכבים ומת, והניח יורשים ישראלים, ולוי הלוה עני הוא, והיורשים אינם יודעים מהשטר חוב, ושואל שמעון האם להחזיר את השטר ליורשים של ראובן או שישמור אותו אצלו בכדי שלא יגבו מלוי.
והשיב החת"ס דהוא מסכים לדברי חותנו הגרעק"א דבמלוה דלהוצאה ניתנה ממילא פקע שעבודו. והוסיף דבר מן דין, מי יכול להוציא ממון מהלוה נגד דעת רבינו ברוך שבמרדכי שהוא י"א שהביא הרמ"א בסימן שפח'. והסיק דפשוט דאיסורא קא עביד הנפקד אם מוציא השטר ומוסרו ליד היורשים הנ"ל, ואם ירצה לצאת ידי חובה מכל וכל, יבליע להיורשים דמי ניירא בעלמא לצור ולצור, ע"ש. אמנם, הפת"ש סיים בצ"ע מתשובת מהר"י וייל [סימן מ'] שהביא הדרכי שמעון [אות ב'] דמשמע דגבי הלואה יש חילוק בין אם הגיע זמן פרעון או לא, ודוקא בלא הגיע זמן פרעון זכה, וצ"ע. ע"ש.
