איתא בפסחים (ג:) רב כהנא חלש, שדרוה רבנן לרבי יהושע בריה דרב אידי. אמרו ליה, זיל בדוק מאי דיניה. אתא, אשכחיה דנח נפשיה, קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה ובכי ואתי. אמרו ליה, נח נפשיה. אמר להו, אנא לא קאמינא "ומוציא דיבה הוא כסיל" (משלי י, יח), ע"כ [ומש"כ הרמב"ן (במדבר יג, לב) כי "מוציא דיבה הוא כסיל" אשר יאמר שקר (וכ"כ עוד בפ' במדבר יג, לב ובכלי יקר בראשית לז, ב) אבל המגיד אמת יקרא "מביא דיבה", לכאורה נסתר מד' הגמ' הכא. ועי' רש"י (במדבר יד, לו), ודו"ק]. ובספר קדושת לוי (לקוטים) שואל למה עשה יהונתן עם דוד הסימן עם החיצים, הלא באמת לסוף ראה בעצמו יהונתן את דוד, היה לו לומר תשובה בעל פה. וביאר ע"פ דאמרינן בגמ' דפסחים (דף ג:) אהדריה קרע לאחוריה משום "מוציא דיבה" וכו'. ונמצא יהונתן היה ירא שמא יצטרך לומר לדוד בשורה רעה ו"מוציא דיבה" וכו', ולכך עשה הסימן כדי שלא יוציא דבר תקלה מפיו, ע"ש. ועי' בפלא יועץ (ערך בשורה) שכתב כל קבל דנא, בשורה רעה, לא ישמע על פיו. שהרי אמרו רז"ל שהמבשר בשורה רעה, עליו הכתוב אומר, "מוציא דיבה הוא כסיל". ואמרו רז"ל שאפי' השולח לחבירו לידע איזה דבר ולהשיבו דבר, אם התשובה רעה לא ישיבנו דבר, שאין משיבין על הקלקלה כמו שמצינו בהתך שלא רצה להגיד למרדכי את ד' אסתר. ואם לפעמים הוא מוכרח להגיד לחבירו איזו בשורה רעה משום איזו צורך שעה, יגיד אליו ברמז באופן שיבין מעצמו, או יגיד על ידי עכו"ם. ולא ישלח לישראל אחר, שהרי אמרו, דעלך סני, לחברך לא תעביד, אם לא שרוצה שלא ידע פתאום שאז צריך חכם לב שיגיד דבר בסדר נכון, ע"ש. והב"י (סי' שלט ס"ה) כתב בשם הכל בו וז"ל, מנהג לשפוך כל המים השאובים שבשכונת המת. וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש בו מקרה מוות ולא יהיה מוציא בפה דיבה ויהיה "מוציא דיבה". וי"א לפי שמלאך המוות מפיל במים טיפת דם המות. וכ"כ בארחות חיים (הל' אבל עמ' 576). וכתב עוד בארחות חיים (שם) כי פעם אחת אירע מת בערב פסח ואמר הרב שאין צריך לשפוך ה'מים שלנו' דליל שימורים הוא, וכ"נ בשאר לילות (היינו שאר לילות של פסח עי' בהגהות והערות שם ס"ק יב, ואכמ"ל) משום "שומר פתאים ה'", עכ"ל. וכתב הב"י דבשאר לילות דקאמר, לענין 'מים שלנו' נמי לפי מנהגם שהיו נוהגים ללוש בכל יום או יומיים, ע"ש. ומד' הארחות חיים משמע דעיקר הטעם הוא הטעם השני ולא הטעם של "מוציא דיבה הוא כסיל", דא"כ אף שאין חשש בזה משום "שומר פתאים", עדיין איכא "מוציא דיבה". ואפשר לדחות ולומר שדווקא מים שלנו לא ישפוך, אבל שאר מים ישפוך, משום הטעם הראשון. ובש"ך (סוס"י שלט) פסק דהטעם ששופכים המים הוא כדי שידעו כולם שיש שם מת ולא יצטרך להודיע בפה ויהא "מוציא דיבה", ע"ש. והן אמת שמד' הגמ' משמע שרבנן לא חשו להא ד"מוציא דיבה", שהרי הם שאלוהו אם נח נפשיה, ואם איתא ד"מוציא דיבה", אמאי שאלוהו ולא חששו שמא ישיב להם. ויש לדחות שגם כוונתם היא שלא ישיב להם בהדיא אלא רק ברמז כדי שיבינו ולא יהיה בזה "מוציא דיבה הוא כסיל". ויש לסייע תירוץ זה ממש"כ המאירי (שם) וז"ל, ראוי לאדם גם כן להיזהר שלא יהא מזומן לבשורה של פורענות כגון מיתת אדם גדול וכיוצ"ב. ואם שואלין אותו בכך, רשאי לגמגמם בדברים עד שיבינו הענין מתוך דבריו ולא שיאמרהו, עכ"ד. אלא דיש לעי' האם איכא בזה איסור או רק עצה טובה קמ"ל. המרדכי (מו"ק סי' תתקלג) כתב מי שמת לו מת ולא נודע לו, אין חובה שיאמרו לו ואפי' באביו ואימו ועל זה נאמר "מוציא דיבה הוא כסיל". מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר חי הוא שנאמר (שמות כג, ז) "מדבר שקר תרחק". והביא ראיה לזה מהגמ' (פסחים ד.) רב בר אחוה דר' חייא ובר אחתה כי סליק להתם אמר ליה אייבו קיים, אמר ליה אימא קיימת, אמר ליה אימא קיימת, אמר ליה אבא קיים. והר"ח הסביר שרבי חייא שאל לרב האם אביו קיים ועל זה השיב לו רב, אבא קיים. כלומר אבי שלי חי, אבל מאביו של ר' חייא לא השיב כלום, וממילא הרגיש שנפטר, מדלא השיב לו על אביו. וכן יש לפרש על אימא קיימת וכו'. אלמא שלא היה רוצה לגלות לו כלום אילו לא היה שואלו. ואפי' כששאלו לא השיב לו אלא ברמז בעלמא, וגם אין לשקר ולומר חי וכדמשמע ממילתיה דרב שלא רצה לשקר ולומר, חי הוא, ע"ש. ורש"י (שם) פי' שר' חייא שאל לרב, אייבו אביך הוא קיים ורב השיב לו בלשון שאלה, אימא קיימת. כלומר, עד שאתה משאיל על אבי, שאל על אימי שהיא אחותך, ושוב שאלו ר' חייא לרב, אימא, אחותי קיימת. ועל זה השיב לו רב כלום אבי קיים, והרי לא השיבותך עליו ומאליו הבין. וי"א שבניחותא השיב לו רב על מי שאינו שואל כדי שיבין מן הכלל. וקשה בעיני לומר שיוציא רב דבר שקר מפיו, ע"ש. ואיתא בש"ע (יו"ד סי' תב סי"ב) מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו ואפי' באביו ואמו, ועל זה נאמר (משלי י, יח) "מוציא דיבה הוא כסיל" וכו'. מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר חי הוא, שנאמר (שמות כג, ז) "מדבר שקר תרחק". הגה – ומ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמרו קדיש. אבל בבנות, אין מנהג כלל להודיעם (מהרי"ו סי' יג), ע"כ. ובדרכי משה (שם ס"ק ד) כתב דיש להודיעו ברמז בעלמא, ע"ש. ובט"ז (שם ס"ק ח) כתב שיודיע בלשון דמשתמע לתרי אפי, ע"ש. ובלבוש (סי' תב) כתב, מיהו אם שואל עליו אם הוא חי, אין צריך לשקר ולומר חי הוא שנאמר (שמות כג, ו) "מדבר שקר תרחק" [וקשיא לי הלשון 'אין צריך' דמוכח בהני ראשונים דהוי איסור. וכ"מ מד' הש"ע. ועתה ראיתי בספר ד' סופרים (עמק דבר, ס"ק פח) שכתב דאפשר שהיה כתוב בלבוש 'א"ל' וטעו המדפיסים וחשבו שהוא א"צ, ע"ש]. והנה מלשון הש"ע משמע דאינו איסור, דמתחילה כתב "אינו חובה" ומשמע דרשאי לעשות כן, ולבסוף כתב וע"ז נאמר "מוציא דיבה", ומשמע ד"מוציא דיבה" עצה טובה קמ"ל. ועוד יש לומר דהרמקולים להודעה על ההלוייה או הדפסת המודעות מטרתם כדי שיבואו לכבדו ודמי למש"כ הרמ"א דבבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמרו קדיש והאי טעמא שכל שעושה לטובת המת, אין זה בכלל כסיל, דכסיל הוא רק שעושה בלא תועלת. וה"ה הכא (ועי' במהריק"ש שכתב דמצוה להודיע לבנים). ואף לדעת מרן דמשמע מדבריו שגם לבנים לא היה מנהג להודיע. א"כ גם היכא דאי אפשר להודיע ברמז, שפיר דמי להודיע במפורש דכל שנעשה לכבודו ואי אפשר ברמז, שפיר דמי, ודו"ק. ועי' בספר אמרי נועם להגר"א (עמ"ס ברכות נד.) שכתב לגרוס בגמ' (שם) ועל בשורות טובות ועל שמועות רעות, וביאר כי בשורה טובה מצוה לבשר אבל בשורה רעה 'אין מצוה לבשר' כי "מוציא דיבה הוא כסיל", לכן שייך לומר שמועות רעות, ר"ל שנשמע לו ממילא, ע"כ. וגם מד' משמע שאינו איסור כ"כ. ועי' בשו"ת מהר"מ שיק (אור"ח סי' כו) שכתב דאם יש תועלת למת, שרי להודיע, ע"ש. ויש לזה סמך מד' הש"ע בסי' שנז (ס"א) שכתב, אסור להלין את המת אלא אם עושים כן כדי שיבואו קרובים או כדי להשמיע עיירות, ע"כ. והיינו להשמיע עיירות שמודיעים שמת כדי שיבואו להספד או לקבורתו, ומותר להלין משום שיש בזה כבוד המת. הרי שאין בזה "מוציא דיבה". וע"ע בשו"ת שלמת חיים (חיו"ד סי' תרכד) שנשאל על מה שמפרסמים בעיתונים פטירת אנשים מפורסמים, אי עוברים בזה על "מוציא דיבה". והשיב, דאין בזה משום "מוציא דיבה" לאחר שכוונתם לצורך איזה דבר לעורר, ע"ש. ועי' במגיה (שם) שהביא תשובה מבעל הצפנת פענח דכתיבה הוא רק כמו רמז. וכ"כ בשו"ת חוות יאיר (סי' כא). ומסתבר דלאו דווקא אדם גדול, אלא ה"ה בכל אדם שע"י ההספד מתעוררים לשוב בתשובה וכדאיתא בברכות (ו:) אמר רב ששת, אגרא דהספדא דלויי. ופרש"י דלויי – להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים. ומש"כ הש"ך בענין שפיכת המים שהוא משום "מוציא דיבה", י"ל דשאני התם דאפשר ברמז לכן אין לומר בפה, אבל כשאי אפשר ברמז, מותר אף בפה. והיום שהאוכלסיה מרובה ב"ה בכל עיר ועיר ואי אפשר להודיע לכולם ברמז, שפיר דמי לתלות מודעות או להכריז ברמקול. ובשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (סי' רסג) כתב ד"מוציא דיבה" הוא רק בדיבור דלשון דיבה מלשון דבב וכו', ע"ש. וע"ע בקובץ נועם (ח"ב עמ' שיז) מש"כ לענין פרסום בעיתון על פטירת אדם, והעלה שם שאין בזה משום "מוציא דיבה", דכתיבה היא בגדר רמז, ודווקא באמירה בפה הוא דהחמירו, ע"ש. וכ"פ בילקו"י אבלות (מהדורת תשס"ד, עמ' פב) דשרי להודיע ע"י מודעות אבל לציבור את זמן ההלויה של הנפטר, ע"ש. וכ"כ בשו"ת דברי בניהו (חט"ז סי' נב). וע"ע בקובץ בית הלל (קובץ יד, עמ' סא) מש"כ בזה הרב מאיר פנחסי. ועתה ראיתי בקובץ צוהר (יא, עמ' שמו) שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שאם אומרים 'פלוני נפטר' הוי "מוציא דיבה", אבל אם אם אומרים דיש הלויה של פלוני, אינו חשיב "מוציא דיבה". וכ"ד הגר"מ הלברשאטם ז"ל, ע"ש. וע"פ זה מיושב הא דמודיעים ברמקול 'הלוויתו של פלוני' וכו' (אמנם לגבי הכתב לא מיושב ששם כן אומרים פלוני נפטר, ולזה מהני התירוץ דלעיל שכתיבה הוי כרמז. ואף שמצינו שנחלקו הפוסקים בדין האם כתיבה חשיב כדיבור ועי' בזה בשו"ת קול אליהו ישראל חאו"ח סי' ל מש"כ ע"ד הט"ז בסי' מז ס"ק ב, מ"מ אינו שייך לנדו"ד דהקפידו דווקא על האמירה וכמו שנתבאר לעיל). וראיתי בספר זכרון יצחק (טהרני, עמ' סח) שיצא לחלק בין מודעות בכתב שמותר לבין הודעות ברמקול שאסור והוי "מוציא דיבה הוא כסיל". והמעיין שם יראה שלא שת ליבו לכל הנ"ל. והנלע"ד כתבתי. שו"ר שבחזו"ע אבלות (ח"א עמ' קכח בבאו' ד"ה אם) כתב כד' השלמת חיים ושכ"כ בנטעי גבריאל (עמ' של אות כא), ע"ש [ואגב דאיירינן ביה יש לדעת כי בכל שמועה לא טובה אמרינן "מוציא דיבה הוא כסיל" וכמש"כ החיד"א בספר ציפורן שמיר (סי' יא אות קעא) וז"ל, יש להיזהר מלבשר בשורה שאינה טובה לחבירו, כי הוא גורם נזק גדול שהשומע יתעצב, וימעט בעבודת ה', והעוון תלוי בו וכתיב "מוציא דיבה הוא כסיל", ע"כ. הרי מוכח שבכל שמועה הדין כן. וכ"כ בפלא יועץ (ערך בשורה) וז"ל, שכתב כל קבל דנא בשורה רעה לא ישמע על פיו. שהרי אמרו רז"ל שהמבשר בשורה רעה עליו הכתוב אומר, "מוציא דיבה הוא כסיל". וכ"מ מד' הגר"א וכמו שהובא באמרי נועם דלעיל. וכ"ש היכא דבעינן להיות בשמחה, כגון בימים טובים ושבתות]. זאת העולה: פשט המנהג להודיע במודעות אבל על זמן הלויה. וכן מותר להודיע ברמקול על פטירת אדם כדי שיבואו הקהל לשמוע ההספדים ולכבדו. ובפרט אם הוא אדם גדול שיש בזה כבוד התורה ואין בזה "מוציא דיבה הוא כסיל".
