עליך להתרות בו קודם שאם הוא לא מפנה את העגלה אתה תזמין לו משטרה, ואם הוא לא יזוז מהמקום – יהיה מותר לך להזמין משטרה.
הנימוק:
נחלקו בגמרא (ב"ב כא:) בגדר איסור יורד לאומנות חבירו, רב הונא אומר שבן מבוי שהעמיד ריחים במבוי – אסור לבן מבוי חבירו להעמיד ריחים במקומו – "דאמר ליה קא פסקת ליה לחיותי", ואילו רב הונא בריה דרב יהושע סובר שלא נאמר איסור זה בבן אותו מבוי, ומותר לו לפתוח כאומנות חבירו באותו המבוי [ואדם ממבוי אחר הרוצה לפתוח במבוי זה מסתפק רב הונא בריה דרב יהושע אם מותר].
ובגמרא זו מבוארים שלשה דינים: א. אם בן אותו המבוי רוצה לפתוח אומנות הנמצאת במבוי, לרב הונא אינו יכול ולרב הונא בריה דרב יהושע יכול. ב. אם בן מבוי אחר רוצה לפתוח במבוי זה אומנות קיימת לרב הונא פשוט שאינו יכול ולרב הונא בריה דרב יהושע יש להסתפק בדבר. ג. נחלקו הראשונים בבן עיר אחרת שנותן מיסים של העיר, אם רשאים לעכב עליו.
והסברא בדעת רב הונא בריה דרב יהושע שמותר לבן המבוי לפתוח אותה אומנות נאמרה בברייתא: "מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי", וביאר היד רמ"ה (שם): א. כשם שיש לך לחוש לפרנסתך, כך יש לך לחוש לפרנסתי. ב. היות וכל אחד עושה בתוך שלו, כל אחד יקבל את חלקו שפסקו לו מן השמים.
ובאגר"מ חו"מ ח'א סי ל"ח כתב בטעם שאיונ יכול לעכב בן אותו מבוי משום שאין לשני זכות לקפח לשני ולהפסיד זכותו להתפרנס ורק שלדעת ר"ה בריה דרב יהושע אם זה בן מבוי אחד שרוצה להכנס למבוי אחר באותו העיר ויש שם כבר בן אתה אומנות שהוי ספק אם יוכל לעכב עליו היות והוא לא באותו הבמוי או"'ד כיון שגר באותו העיר אין יכול לעככ ב עליו נשאר בתיקו ועוד דן נקט שבן עיר אחר שבא להכנס לעיר הסמוכה אם משלם כרגא שזה מס יכול להכנס ולא נעבד בידו ואם לא מששלם כרגא נוכל לעכב ממנו לפתוח בעיר הסמוכה.
ומבוארים שלשה דינים בהלכה זו: א. בן אותו מבוי הרוצה לפתוח אומנות שכבר קיימת במבוי, לדעת רב הונא חבירו מעכב עליו, ולדעת רב הונא בריה דרב יהושע אין חבירו מעכב עליו. ב. בן מבוי אחר הרוצה לפתוח אומנות הקיימת במבוי זה לדעת רב הונא חבירו מעכב עליו ולדעת רב הונא בריה דרב יהושע ספק אם מעכב עליו. ג. בן עיר אחרת הרוצה לפתוח אומנות בעיר זו חבירו מעכב עליו ולדעת חלק ראשונים דין זה הוא דוקא כאשר אינו נותן מס העיר.
ולהלכה כתב הבית יוסף שדעת כל הראשונים לפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע, שבן מבוי אינו מעכב את חבירו בטענת 'פסקת ליה לחיותיה', וכדעת רבנן, וכן רב הונא בריה דרב יהושע הוא בתראי.
וכתבו הרמב"ם (פ"ו משכנים ה"ח) והשולחן ערוך (סי' קנו ס"ה) שהוא הדין בן מבוי אחר שרוצה לפתוח אומנות הקיימת במבוי זה – אין חבירו מעכב עליו, היות והגמרא מסתפקת בדין זה, מספק יש להחמיר לתובע ולהקל על הנתבע.
ובנתיבות המשפט (סי' קנו ס"ק ב) הקשה על דין זה, מהמבואר בשולחן ערוך (סי' קנה ס"ג) שאם כיבד וריבץ את האוצר יכול לכתחילה לעכב על חבירו שלא יבנה רפת אף שגם דין זה הוא ספק שלא נפשט בגמרא.
ובשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' עט) יישב קושיה זו, שגבי כיבד וריבץ הספק הוא אם רשאי להזיקו אם לאו, ולכך מספק יכול לעכב עליו לכתחילה שלא יזיקו, אך גבי פתיחת חנות בסמיכות לחנות חבירו, היות ולכל אחד מבני העיר יש זכות לפתוח חנות בעירו, אם כן הצד שאינו רשאי לפתוח הוא מפני שיש כח לראשון לבטל את זכותו של השני, ונמצא שהספק אם רשאי לפתוח אם לאו – הוא ספק אם הראשון ביטל את זכותו, ומספק יש לנו להעמיד את השני על חזקתו שיש לו זכות לפתוח חנות.
מקור איסור 'יורד לאומות חבירו'
ובשו"ת שם אריה (חו"מ סי' כ) יישב עוד על פי מה שנחלקו הפוסקים אם יורד לאומנות חבירו עובר באיסור תורה מדין "מסיג גבול רעהו", או שמא אינו עובר באיסור תורה, לדעת הרוקח (הו"ד במהרש"ל סי' פט) המקפח פרנסת חבירו, הוא בכלל ארור מסיג גבול רעהו. וכן נקט בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' עט פסיק) שאיסור ירידה לאומנות חבירו נכלל באיסור גזל, והוא איסור תורה.
ומאידך הבית יוסף (סי' קנו ד"ה החלק השלישי) הוכיח שאיסור זה אינו אלא מפני תיקון העולם, שהרי רבא התיר לתלמיד חכמים לקבוע את מקומם בעיר אחרת למכור תכשיטי נשים, ואף שיורדים הם לאומנות חבריהם מותר, ומוכרח מזה שכל איסור יורד לאומות חבירו הוא דרבנן, ובתלמידי חכמים לא אמרו חכמים את האיסור.
ובשו"ת חוות יאיר (סי' מב) מצינו שיטה שלישית בדין יורד לאומנות חבירו, על פי הגמרא במכות (כד.) שמפרשת את ה'מזמור לדוד מי יגור באהלך' שיש שם אחד עשר דברי חסידות ואחד מן הדברים הוא "לא עשה לרעהו רעה" – שלא ירד לאומנות חבירו. ומבואר שאין איסור לרדת לאומנות חבירו אלא ממידת חסידות. וכן יש להוכיח בדעת הרמב"ם שכתב את איסור ירידה לאומנות חבירו בהלכות דעות כהנהגה לתלמיד חכם, ומשמע שאינו חיוב לכל אדם.
ועל פי זה ביאר בשו"ת שם אריה שיש לחלק בין ספק הגמרא ב'כיבד וריבץ' לספק של בן מבוי אם מעכב על בן מבוי אחר, שגבי בן מבוי הוי ספק דרבנן ולכן פסקו הרמב"ם והמחבר שאין בן המבוי מעכב על בן מבוי אחר, וכדין ספק דרבנן לקולא, אך הספק של כיבד וריבץ הוא ספק 'מזיק' שהוא איסור דאורייתא ולכך פסק השולחן ערוך שספיקו לחומרא.
ולפי זה היה מקום להתיר לאותו אחד לפתוח דוכן/עגלה בסמיכות לחנות שמוכרת דיסקים, היות ולהלכה כל בני העיר יכולים לפתוח איזו אומנות שיחפצו, אף שקיימת אומנות זו.
אכן, בנידון דידן יש לאסור עליו מפני סברא אחרת וכפי שנבאר בסמוך:
דהנה כתב השולחן ערוך (סי' קנו ס"ה): "אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחצו של זה – יש להם למונעו". ומבואר כי אדם שמגיע מעיר אחרת אינו רשאי לעשות באותה העיר אומנות שכבר קיימת.
ומעתה נראה לומר, שאף שבזמנינו רשאי כל אחד לפתוח חנות בכל מקום שירצה, ואף שהוא גר בעיר אחרת, מכל מקום נידון דידן דומה לדין גר במדינה אחרת שיש לאסור זאת, מפני שמעמיד שולחן ואינו משלם מיסים, וכמו כן אינו צריך לשלם עלויות של ארנונה ושכירות חנות, ואם כן רשאים להתרות בו, ואם אינו שומע לו – יכולים להזמין משטרה.
