מותר להשתמש בשבת בג'ל לחיטוי ידיים העשוי כנוזל הנספג בגוף ללא צורך במים ובחומר זה אין חשש משום ממרח. כ"כ בשש"כ (פ"מ סי"ד). וכן הוא בפוסקים. ועוד יש להוסיף לגבי איסור ממרח דהנה אם יבליע היטב בתוך העור על ידי מריחה, ליכא בזה משום ממרח דלא שייך ממרח בכה"ג אלא אם כן רוצה בקיומו של הדבר שמתמרח כממרח רטיה ושעוה וכמש"כ כיו"ב במ"א (סי' שטז ס"ק כד) עמש"כ מרן בש"ע (שם סי"א) וז"ל, לא ישפשף ברגלו רוק ע"ג קרקע משום דמשווה גומות, אבל מותר לדרסו לפי תומו, שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות. ואע"ג דממילא ממרח הוא, כי לא מכוין, שרי משום מאיסותא. וכתב המ"א, דמשמע שע"ג רצפה שרי לשפשפו, דליכא בהכי חשש אשוויי גומות לדעת מרן המחבר סי' שלז (ס"ב) שמתיר לכבד הבית כשהקרקע מרוצף. וכ"ה בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב מ"ט סע"א). וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו, וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע. וכ"כ התוספת שבת (שם ס"ק ל). והתפארת ישראל בכלכלת שבת (סי' ל). והמ"ב (שם ס"ק מט). והערוך השלחן (שם ס"ק לב), ע"ש. וע"פ ד' המ"א הנ"ל דלא שייך ממרח אלא כשממרח דבר ע"ג חבירו, אבל אם רוצה שיבלע לית לן בה, כתב הגאון מהרש"ם בדעת תורה (סי' שכח סט"ו) שמותר בשבת לשפשף ולמרח משחה על מכה של חולה שאין בו סכנה עד שתהא המשחה נבלעת בגוף החולה וליכא איסור משום ממרח, כיון שכל רצונו שתהיה נבלעת בגופו, ע"ש. וכ"כ הרב ערך שי על ד' הש"ע (סי' שכח סכ"ו). ובשו"ת מטה לוי (ח"ב חאו"ח סי' כא) כתב דלא שייך ממרח במשחה שהיא רכה ולא הוי אלא כמו סיכה בעלמא. ועי' גם בספר יד יוסף (על הש"ע שם ס"ק כו) שכתב שלא שייך מירוח בחלב אלא בשעוה. והגאון רח"פ שיינברג כתב שאיסור מירוח לא שייך אלא כשמקפיד על השיווי של הנמרח כעין כוונת הממרח שמקפיד על השיווי דבעינן מלאכת מחשבת (והו"ד בספר תורת היולדת עמ' שפד). ובשש"כ (פל"ג הע' נח) פסק ג"כ כד' המהרש"ם. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כ וח"י סי' לא אות יא) שכל שמתכוין שהמשחה תהיה נבלעת לגמרי בגוף, ליכא משום ממרח. ועי' בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' קלד בבאו') שהביא כל זה וכתב שאף שהעלו כמה מאחרוני זמנינו להחמיר (א"ה – חזו"א אור"ח סי' נב ס"ק טז, שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לג וח"ה סי' לא אות ג. ועי' בחוט שני ח"א פי"ד ס"ק א עמ' קטז) העיקר להקל לחולה שאין בו סכנה, ע"ש. ולענ"ד 'אלכוג'ל' קיל יותר דאין כאן מירוח כלל, דאין כאן ממשות של מירוח והרי עדיף מיניה ראינו לעיל שאף במשחה לכמה פוסקים אין בזה מירוח, ק"ו ל'אלכוג'ל'. ואף שיש 'אלכוג'ל' שהוא מעט יותר סמיך, מ"מ ע"פ האחרונים הנ"ל דסברו דאין מירוח בדבר שאינו עב כשעוה, שפיר דמי. וכ"ש אם ישפשפו היטב עד שיבלע בעור. ובפרט שאין כאן איסור דאורייתא כמש"כ בחידושי הר"ן (שבת עה:) דליכא דין ממחק במסתת האבן, שאינו עושה לצורך אלא ליפותה, ואנן בעינן דומיא דממחק העור שבמשכן דהוי לצורך. וכ"כ המאירי (שם ד"ה השף) ויש שואלים דלמה המסתת את האבן לא יתחייב משום ממחק. ועיקר הדבר שאין כאן דין ממחק, כי אין הכוונה בה להחליקה להיות תשמישו בה נוח לו כענין הממרח רטיה וממחק השיער מן העור להחליקו, שאין זה אלא נוי בעלמא. וכיוצ"ב כתב בספר תהילה לדוד (סי' שכו סוף ס"ק כ) שבדבר שהוא חלק והוא ממחקו, אין ממחק אחר ממחק. וגם אפשר ד'אלכוג'ל' דמי לאוכלין ועיקר ממחק באוכלין אינו אלא מדרבנן כמש"כ המרדכי (פרק כלל גדול, סי' שסב). ולפ"ז הו"ל פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן, דלכו"ע מותר כמש"כ התוס' שבת (קג סע"א) והרשב"א (כתובות ו.). וכ"כ אחרונים רבים. והביאם בשו"ת יבי"א (ח"ה חאו"ח סי' כז). וכן בקצות השלחן (סי' קמו, בדה"ש דף נז ע"א) כתב מדנפשיה, שדווקא ממחק את העור לצורך העור הוי מלאכה הצריכה לגופה, משא"כ במחליק הבורית שאין לו צורך אלא רק במה שנמחה שרוחץ בו. ודמי למש"כ התוס' (שבת עג:) דהא דאמרינן זומר וצריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע, הוא אפי' לר' יהודה, דמחייב במלאכה שא"צ לגופה, מ"מ בעינן שצריך לעצים, דלא מקרי קוצר אלא בענין זה. וה"נ לא נקרא ממחק אלא כשיש לו צורך בדבר, ומה צורך יש לו בהחלקת הסבון. וכל שכן אם הוא כבר חלק, הרי אין ממחק אחר ממחק, כמש"כ הרב תהילה לדוד הנ"ל. וכיו"ב כתב בספר אז נדברו (ח"א עמ' קסג אות קכד) ולא הבנתי מאי מירוח דאורייתא שייך בסבון, שהרי אין כוונתו ברחיצתו להחליק הסבון, רק לרחוץ בנקיון כפיו, והוי מלאכה שא"צ לגופה דפטור. ועוד שאפי' אם יכוין להחליקו, הרי אין זה דומה לעור, ששם המירוח מתקיים, משא"כ כאן. ויש להוסיף ע"פ מש"כ הרב המגיד (פי"ב מהל' שבת ה"ב) בדין המכבה גחלת של מתכת, על מש"כ הרמב"ם (שם), המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, דס"ל לרבינו שכל שאינו מתכוין לצרף, אין ראוי לומר בו דהוי פסיק רישיה וחייב, מפני שכשהוא מתכוין, הוא עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אין רצונו לעשות כלי, ודמי למש"כ רבינו (לקמן פרק יא) וכו', ע"ש. והכא נמי כשאינו מתכוין להחליק ה'אלכוג'ל', אין בו משום ממחק. משום שאין צורך בהחלקתו, ואף מדרבנן שרי (וכ"כ בקצות השלחן סי' קמו דף נז ע"א). גם הגינת ורדים (כלל ג סוס"י יד) כתב שאין לחוש שעל ידי רחיצתו הסבון מתמחה ונעשים פניו חלקים, ולחוש בזה משום איסור ממחק וממרח, לפי שזה אינו מתכוין כלל להחליק פני הסבון והוא ע"פ ד' הרב המגיד הנ"ל. וע"ע בב"י (סי' שכח אות כז בד"ה אספלנית) שכתב, דמשיחה זו שהיא רכה ביותר לא שייך בה מירוח. ושו"ר בספר קצות השלחן (סי' קמו בדה"ש אות כ, דף לז ע"א) שתמה על ד' התפארת ישראל בזה, דלא שייך בזה דין מירוח. וכן בשש"כ (פי"ד אות מט) תמה על התפארת ישראל, כי גם בסבון רך, לא שייך ביה מירוח. וכ"כ הרב פחד יצחק (ערך בורית) וז"ל, ואם תגמגם לבוא משום איסור מירוח, הא קי"ל (סי' שכז), שמותר לסוך בשמן. ולא חילקו בין שמן קפוי לשאינו קפוי, ואפי' את"ל שיש בו משום מירוח, הו"ל מירוח כלאחר יד ושרי. ולכאורה תמוה, דהא קי"ל (בשבת קמו:) דבשמן עב איכא משום מירוח. וכ"פ בש"ע (סי' שיד סי"א). ובע"כ שהכוונה שכל שהוא סך בו ואינו חפץ בקיומו, לא שייך מירוח גם בשומן עב וקפוי (כ"ז הובא בחזו"ע שבת ח"ד עמ' קסב והלאה). וכל זה שייך ממש גם לענייננו בענין ה'אלכוג'ל'. ולכן להלכה, מותר להשתמש בג'ל לחיטוי הידיים מכל המינים ומכל הסוגים. שוב שאלוני לגבי "ספיד סטיק" דהוא חומר לריח טוב לבית השחי העשוי כדוגמת ג'ל האם מותר למרחו בשבת. והשבתי שאם אכן מתברר שהחומר הוא כג'ל, אין בו מריחה ושרי למורחו בשבת מהטעמים האמורים לעיל.
